הפרשה בקצרה – משפטים

עניני הפרשה:  מצוות משפטי ישראל  •  דיני עבדים  •  דיני רוצח בשגגה ובמזיד  •  אדם המזיק אדם  •  בעל חיים המזיק  •  דיני שומרים  •  מצוות הלואה ומשכון  •  מצוות הדיינים  •  מצוות שמיטה  •  שלש רגלים  •  מצוות כיבוש הארץ וגירוש הגויים  •  כריתת ברית בין ה' לישראל  •  עליית משה להר סיני

• משפטי ישראל: ציותה התורה לדון את כל הדינים רק בפני דייני ישראל הדנים לפי משפטי התורה, ולא לפני שופטים גויים, אפילו אם במקרה דיניהם שוים לדיני התורה, והעושה כן גורם לחילול שם ה'.
• דיני עבדים: עבד עברי: אדם מישראל שירד מנכסיו יכול למכור את עצמו כעבד עברי, וכן גנב שאין לו מהיכן לשלם את דמי הגניבה נמכר על ידי בית דין, והם עובדים את האדון שש שנים, ובשנה השביעית למכירתם – יוצאים לחופשי. וכן אם הגיעה שנת היובל באמצע אותן שש שנים, יוצאים העבדים לחירות. בנוסף למזונות העבד, חייב האדון גם במזונות אשתו ובניו של העבד. עבד שאינו רוצה לצאת לחירות נרצע בבית דין באוזנו הימנית המוצמדת לדלת, ועובד עד שנת היובל. אם היה העבד נשוי, רשאי האדון לתת לו שפחה כנענית, והולדות הם עבדים כנעניים השייכים לאדון. אמה עבריה: אדם שירד מנכסיו רשאי למכור את בתו הקטנה לאמה לאדם אחר מישראל [אמנם דבר זה נחשב כעונש לאדם שהוצרך לעשות כן, ואף מכנה אותו התורה כ'בוגד' בבתו בכך שמוכרה], ויש מצוות עשה על האדון שקנאה – לישא אותה לאשה, או להשיאה לבנו, ואם אינו עושה כן הרי היא יוצאת לחירות בכל אחד ממקרים אלו, א. כאשר היא נעשית נערה, ב. כאשר עברו שש שנים מעת מכירתה, ג. כאשר הגיעה שנת היובל, ד. במיתת האדון. כשאין האדון נושאה או משיאה לבנו, יש לו מצוה לסייע לה לצאת לחירות על ידי שתשלם לו ממון לפי הזמן שנשאר לה לעבוד אצלו [וכגון שנמכרה במאה דינרים לשנתיים ועבדה שנה, יטול ממנה האדון חמישים ויוציאנה לחירות]. עבד כנעני: גוי המוכר את עצמו או נמכר כעבד לאדם מישראל, מל וטובל לשם עבדות, ומתחייב במקצת מצוות. אם אדונו סימא את עינו, הפיל את שינו או פגם באחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שבו [כגון האצבעות, האזניים וכדומה] הרי הוא יוצא לחירות, ונעשה יהודי לכל דבר, כגר צדק.

• דיני רוצח בשגגה ובמזיד: ההורג אדם מישראל, או עבד כנעני, במזיד, חייב מיתה בידי אדם, בסיף. ההורג אדם מישראל בשוגג, חייב לגלות לעיר מקלט, ואם אינו עושה כן רשאי גואל הדם להורגו. המכה את חבירו והלה נפצע, אוסרים את המכה בבית סוהר, ואם לאחר זמן מת הלה מפצעיו הורגים את הרוצח, ואם הבריא לגמרי ומתהלך בחוץ ללא משענת, משחררים אותו, וחייב לשלם לו את דמי מכתו כדין כל הפוצע את חבירו. אדם המכה את עבדו או שפחתו הכנעניים חייב מיתה בידי אדם ככל רוצח, אך אם לא מתו מיד, אלא לאחר עשרים וארבע שעות או יותר, פטור ממיתה [אך אדם זר ההורג עבד כנעני, חייב מיתה בכל מקרה]. המתכוון להרוג אדם אחד, והרג אדם אחר, יש אומרים שחייב מיתה בידי אדם, ויש אומרים שמשלם את דמי שוויו ליורשיו. המכה את אביו או את אמו ומוציא מהם אפילו  טיפת דם אחת, חייב מיתה בידי אדם. גנב החותר מחתרת ונכנס לבית אדם אחר לגונבו, רשאי בעל הבית להורגו, כיון שבודאי בא הגנב על דעת כן שאם ימנע ממנו בעל הבית את הגניבה – יהרגנו, והבא להרגך השכם להורגו. אמנם אם ברור שלא בא על דעת להורגו, וכגון אב החותר לגנוב בבית בנו, אין הבן רשאי להורגו.

• אדם המזיק אדם: החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים: נזק – כמה הופחת שוויו להמכר בשוק מחמת מכה זו, צער – כמה היה אדם זה מוכן לשלם כדי שלא להצטער בצער זה, ריפוי – דמי רפואתו, שֶׁבֶת – דמי שכירותו, מה שהפסיד מכך שאינו יכול לעבוד בימי מחלתו, בושת – דמי בושתו לפי כבודו של המבייש ושל המתבייש.
  הגונב מחבירו כל דבר שהוא חייב לשלם לו את דמי הגניבה עצמה, ולהוסיף ולשלם כפל, נמצא שנותן לנגנב כפול ממה שנטל ממנו. ואם גנב שור או שה וטבחו או מכרו, משלם ארבע צאן עבור השה וחמשה בקר תחת השור. אדם שלא שמר על בהמתו, ונכנסה לשדה חבירו והזיקה על ידי הליכתה או אכילתה, חייב לשלם. אדם שלא השגיח על האש שהדליק, אפילו אם הדליקה ברשותו והתפשטה והזיקה אצל חבירו, חייב לשלם לו. ההולך בדרך ורואה בעל חיים של חבירו ההולך לאיבוד, חייב להשיבו לחבירו. הרואה את חמורו של אדם מישראל רובץ תחת משאו, אפילו אם היה זה שונאו, חייב לסייע לו.

• בעל חיים המזיק: שור, או כל בעל חיים אחר, שהרג אדם מישראל, יש לסוקלו והוא אסור בהנאה. ואם היה זה שור מועד שכבר נגח בני אדם שלש פעמים, ואף שהזהירו את בעליו לשומרו לא עשה כן והרג אדם נוסף, מלבד החיוב לסקול את השור חייב בעליו בתשלומי כופר ליורשי המת [יש אומרים שמשלם את דמי עצמו, ויש אומרים שמשלם את דמי ההרוג]. שור ההורג עבד או אמה כנעניים, השור עצמו נסקל ובעליו משלמים לאדון שלשים שקלים. אדם החופר בור ברשות הרבים, או פותח מכסה של בור קיים, חייב בנזקים שיקרו לבעלי חיים שיפלו בבור זה, אך פטור הוא מלשלם על נזקים שאירעו לבני אדם או כלים שנפלו לבור. שור המזיק שור אחר, בשלש הפעמים הראשונות משלם רק חצי מהנזק, ורק מדמי השור הנוגח עצמו, אך מהפעם הרביעית והלאה חייב הוא לשלם נזק שלם, ואף מכספו של הבעלים.

• דיני שומרים: שומר חנם: הנותן לחבירו כסף או כלים לשמור בחינם, והשומר אומר שנגנב ממנו הפקדון, אם נמצא הגנב – הרי הוא משלם כפל לבעלים. ואם לא נמצא הגנב צריך השומר להשבע שאכן לא נטל את הפקדון לעצמו, ונפטר. אמנם אם לאחר שנשבע באו עדים והעידו שהוא עצמו גנב, הרי הוא משלם כפל. שומר שכר: הנותן לחבירו בעל חיים [או כל דבר אחר] לשומרו תמורת תשלום, וטוען השומר שמתה הבהמה, נשברה או נגנבה באונס, ואין לו עדים על כך, עליו להשבע שלא נטל את הפקדון לעצמו אלא נאנס ממנו הפקדון ופטור מלשלם. אם יש לו עדים על כך שנטרפה הבהמה באונס, פטור משבועה ומתשלומים. ודין השוכר חפץ מחבירו, כדין שומר שכר. שואל: השואל חפץ מחבירו ומשתמש בו בלא נתינת כל תמורה לבעלים, חייב לשלם אפילו אם התקלקל או אבד או נגנב הפקדון באונס. אך אם היה בעל הפקדון עושה עבורו מלאכה בזמן ההשאלה, פטור השואל מתשלומים [והוא הדין לשאר השומרים, שפטורים מתשלומים כאשר בעל החפץ עושה עבורם מלאכה בזמן קבלת השמירה].
• מצוות הלואה ומשכון: מצוות עשה על אדם להלוות מממונו לחבירו, ואם באו לפניו עני ועשיר, עליו להקדים להלוות לעני. ואם באו לפניו עניים מעירו ומעיר אחרת, עליו להקדים ולהלוות לעניי עירו. אך אסור להלוות לאדם מישראל בריבית, וכן אסור למלוה לתובעו בזמן שהוא יודע שאין לו מהיכן לשלם. אם נוטל המלוה משכון מהלוה, והלוה צריך להשתמש בו – על המלוה להחזיר לו את המשכון ולקבל ממנו בחזרה [וכאילו אומר לו ה', הרי כל אדם 'חייב' לה' הרבה על כל מעשיו, ובכל לילה עולה נשמתו לשמים, ולמרות זאת אין ה' מעכב אצלו את הנשמה אלא מחזירה לו בבוקר, כך על האדם להחזיר לחבירו את המשכון ולחזור וליטול ממנו, אפילו פעמים רבות].
• מצוות הדיינים: מלבד האיסור לקלל כל אדם מישראל, הוסיפה התורה איסור נוסף לקלל דיינים. אסרה התורה על הדיין לשמוע את אחד מבעלי הדין קודם שיבוא בעל דינו. אסור לאדם להבטיח לחבירו שיעיד עבורו עדות שקר, אף אם לבסוף לא יעיד. כאשר באים בעלי דין לפני הדיין, אסור לדיין להמנע מלדונם, אלא חייב לדון דין לאמיתו. אף אם רואה הדיין רשעים רבים המטים את הדין, אסור לו להיות כמותם. אסור לדיין להטות את הדין לטובת אדם עני ודל, כדי לכבדו ולזכותו, אלא עליו לדון דין אמת. וכן אסור להטות לרעה את משפטו של האביון. אדם שהובא לבית דין בעוון המחייב מיתה ויצא זכאי, אף אם אחר כך בא אחד הדיינים ללמד עליו חובה אין חוזרים לדונו, ואם באמת הוא חייב – ייענש על ידי ה'. אך אם יצא מבית דין חייב ובא אחד הדיינים ללמד עליו זכות, מחזירים את הדין. אסור לדיין ליטול שוחד אפילו על מנת לדון דין אמת, וכל שכן שלא כדי להטות את הדין. והנוטל שוחד, אפילו אם הוא חכם בתורה – עונשו שתיטרף דעתו, ישתכח תלמודו ויכהה מאור עיניו.
• מצוות שמיטה: לאחר כל שש שנים באה שנת השמיטה, בה אסור לעבוד בקרקע, וכן אסור לאכול את פירותיה לאחר זמן הביעור, והיינו כשכלו פירות אלו מן השדה. ופירות השנה השביעית פטורים מהמעשרות. ואף בשנת השמיטה נוהגת מצוות שבת [שלא תאמר, כיון שכל השנה קרויה 'שבת' לא תנהג בה שבת קדש ביום השביעי].
• שלש רגלים: מצוה לחוג שלש פעמים בשנה, פסח בחודש האביב, שבועות בזמן הקציר, וסוכות בזמן האסיף. ומצוה על כל האנשים לעלות לבית המקדש ברגלים אלו, ובאותו זמן יש מצוה להביא קרבנות עולה.
• מצוות כיבוש הארץ וגירוש הגויים: הודיע ה' למשה שעתידים ישראל לחטוא, ויישלח מלאך לפניהם להביאם לארץ ישראל, והזהיר ה' את ישראל שלא להמרות את פיו כיון שאינו יכול לסלוח לפשעיהם. הוסיף ה' ואמר להם שאם ישמעו בקולו ויעשו את כל מצוות ה' – ילחם ה' את מלחמותיהם בגויים שבארץ ישראל ויכחידם, ישלח לפניהם את הצרעה שתטיל בהם ארס ותמיתם, אמנם לא יגרש את כל יושבי הארץ בבת אחת, כיון שאז תהיה הארץ שוממת ויתרבו חיות השדה, אלא יגרשם מעט מעט, עד שיתרבו ישראל ויוכלו לנחול את כל הארץ, והזהירם ה' שלא ישתחוו לעבודה זרה שלהם, אלא יהרסו אותם ואת מצבותיהם. לא יכרתו להם ברית ולא יניחו להם לשבת בארצם, כדי שלא יחטיאו את ישראל. ואם ישמעו ישראל בקול ה' יהיו גבולות הארץ מים סוף ועד ים פלשתים, מהמדבר ועד נהר פרת.

• כריתת ברית בין ה' לישראל: לפני מתן תורה אמר ה' למשה שיעלה להר סיני יחד עם אהרן, נדב ואביהוא בני אהרן, ושבעים מזקני ישראל. אמנם משה לבדו ניגש אל הערפל, ששם היתה השראת השכינה, וירד משה ואמר לעם את דברי ה' על האיסור לעלות להר סיני, ואת המצוות שנאמרו להם עד עתה [והם שבע מצוות בני נח, מצוות שבת, כיבוד אב ואם, פרה אדומה ודינים], וכולם קיבלו על עצמם את הדברים. כתב משה על ספר את התורה מ'בראשית' ועד מתן תורה, בנה למרגלות הר סיני מזבח אחד ושתים עשרה מצבות כנגד שבטי ישראל, והבכורות – שהם היו העובדים לפני ה' באותו זמן – הקריבו עולות ושלמים לה'. טבלו כל ישראל כדי להכנס בברית עם ה', נטל משה חצי מדם העולות וחצי מדם השלמים [על ידי מלאך שחילק את הדם בדיוק לחצי] וזרק על העם ואמר הם שזהו דם הברית אשר כרת ה' עמהם, ועלה יחד עם אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים על הר סיני.
•  עליית משה להר סיני: לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה [שהובאו בפרשת יתרו] ציוה ה' על משה לעלות להר ולקבל את לוחות הברית עם כל תרי"ג המצוות הכלולות בעשרת הדברות. יהושע בן נון ליוה את משה עד המקום שהיה מותר לו להתקרב למרגלות הר סיני, ונטה שם את אהלו ארבעים יום והמתין לירידת משה. כאשר יצא משה ממחנה ישראל בדרכו להר סיני ציוה על זקני ישראל, אהרן וחור, להשאר עם כל העם ולשפוט ביניהם בכל דין ודברים שיהיה. כיסהו הענן ששה ימים [יש אומרים שכיסה הענן את ההר, והם הימים שמא' ועד ו' בסיון. ויש אומרים שכיסה הענן את משה ששה ימים לאחר מתן תורה], וביום השביעי קרא ה' למשה מתוך הענן, ועשה ה' למשה שביל בתוך הענן ונכנס בו משה, ושהה משה בהר מ' יום ומ' לילה, וכל אותו זמן היה מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר.