הפרשות בקצרה – תזריע מצורע

עניני פרשת תזריע: טומאת לידה וימי טהרה של יולדת  •  נגעי צרעת באדם  •  נגעי צרעת בבגדים  •  

• טומאת לידה וימי טהרה של יולדת: כל אשה היולדת בן, טמאה שבעה ימים, וביום השמיני מקיימים בו מצות ברית מילה. ולאחר שבעת ימי הטומאה, אף שטבלה ביום השמיני, עדיין אסור לה לאכול קודש או להכנס לבית המקדש עד שיעברו שלשים ושלשה ימים נוספים. ואם ילדה בת, הרי היא טמאה שבועיים, ולאחר שטבלה עליה להמתין ששים וששה ימים, שבהם אסורה לאכול קודש או להכנס למקדש. ובאותם שלשים ושלשה יום לבן, או ששים וששה יום לבת, אינה נטמאת במראה דם, אלא זהו דם טוהר שאינו מטמא [מן התורה, אלא רק מדרבנן]. ובסיום ימי טוהר אלו מביאה האשה כבש לעולה, ובן יונה או תור לחטאת, ולאחר הקרבת החטאת היא רשאית לאכול קודש או להכנס למקדש. ואם אין ידה משגת להביא כבש, מביאה שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.
• נגעי צרעת באדם: כל הנגעים אינם מטמאים עד שיאמר עליהם כהן שהם טמאים, וכן אינם נטהרים אלא על פי דברי כהן.
  שיער לבן בנגע: אדם שיש בעורו נגע לבן, שמחמת לבנוניתו נראה עמוק משאר העור, ובתוך הנגע יש לפחות שתי שערות שהיו שחורות והלבינו, הרי זה נגע צרעת המטמא אותו. אך אם אין בנגע שערות שהלבינו, מסגירו הכהן שבעה ימים, שבהם אין האדם יוצא מביתו, ונחשב הוא כטמא. ואם לאחר אותם שבעה ימים התפשט הנגע, הרי הוא טמא טומאה מוחלטת. אך אם לא התפשט הנגע, מסגירו הכהן שבעה ימים נוספים. ולאחר אותם שבעה ימים, אם הוכהה הנגע מעט, ולא התפשט, הרי הוא טהור, ועליו לכבס בגדיו, ולטבול. אך אם נשאר הנגע בצבעו הלבן, או שהתפשט מעט, הרי הוא טמא טומאה מוחלטת.
  בשר חי בנגע: נגע שאין בו שיער לבן, אך יש בתוכו מראה בשר חי, הרי הוא טמא טומאה מוחלטת.
  כולו הפך לבן: אדם שנטמא באחד מסימני הטומאה שבצרעת, והיינו שתי שערות לבנות, או בשר חי, או שהתפשט הנגע, ולאחר מכן פרחה הצרעת בכל גופו מראשו ועד רגליו, הרי הוא נטהר מיד. אך אם חזר ונראה בשר חי בנגע, הרי זה חוזר ונטמא.
  שחין: אדם שהיה בבשרו שחין הבא מחמת מכה או מחמת כויה, ולאחר שנרפא השחין נעשה במקומו נגע לבן, או מעורב בצבעי לבן ואדום, ומחמת הלובן נראה הנגע עמוק ממראה העור, ויש בו שתי שערות לבנות או יותר, הרי זה טמא. ואם אין בו שיער לבן ואין מראה הנגע עמוק מהעור, מסגירו הכהן שבעה ימים. אם לאחר שבעה ימים אלו התפשט הנגע, הרי זה טמא מוחלט. ואם לא התפשט הנגע, הרי הוא טהור. ואף שאין חילוק בין סימני שחין הבא מחמת מכה לבא מחמת כויה, אין מצטרפים זה עם זה, אם אין בכל אחד מהם לבדו שיעור טומאה.
  נגע צרעת במקום שיער: אדם שיש בו נגע בעור שתחת שיער ראשו או בעור שתחת שיער זקנו, ומראה הנגע נראה מחמת הלובן שבו כעמוק משאר העור, הרי הוא שונה מנגע רגיל בכך שסימן הטומאה שבו אינו שיער לבן, אלא שיער שנעשה צהוב, והוא טמא. אך אם אין מראה הנגע עמוק, או שהשיער שבו שחור, הרי הוא טהור. אך אם אין מראהו עמוק, אך גם אין בו שיער שחור או צהוב, מסגירו הכהן שבעה ימים. ואם ביום השביעי התפשט הנגע או שנראה בו שיער צהוב, הרי הוא טמא מוחלט. ואם לא התחדש בו סימן טומאה, והיינו שלא התפשט הנגע, לא נראה מראהו עמוק מהעור ואין בו שיער צהוב, מגלח הכהן את השיער שסביב הנגע, ומשאיר סמוך לנגע רק שתי שערות מכל צד, כדי שיהא ניכר אם התפשט הנגע, ומסגירו לשבעה ימים נוספים. אם ביום השביעי עדיין אין בו כל סימן טומאה, והיינו שלא התפשט הנגע ואין מראהו עמוק מהעור, הרי זה מכבס בגדיו, טובל ונטהר. ואם התפשט הנגע, בין לאחר ההסגרה ובין לאחר שנטהר לגמרי, הרי זה סימן טומאה, אף שאין בו שיער צהוב. אמנם דינים אלו הם רק במקום שיש בו שיער עתה, אך אם נמצא הנגע בקרחתו או בגבחתו של האדם, אף שזהו מקום הראוי לשיער, כיון שעתה אין שם שיער דינו ככל עור האדם, וכפי שהתבאר בטומאות צרעת האמורות לעיל, ולא כטומאת צרעת שבמקום השיער.
  בוהק: אדם שיש בעורו בהרות לבנות, אך אין לבנוניתן עזה מאד, ולכן אינן נראות עמוקות משאר העור, הרי זה 'בוהק', והם טהורים.
  הנהגת המצורע בימי טומאתו: מצורע שטמאו הכהן באופן מוחלט [ולא רק הסגירו], עליו לפרום את בגדיו, לגדל פרע את שער ראשו, ומכסה את פיו עד שפמו, ומכריז על עצמו שהוא טמא. ובכל הזמן שהוא טמא עליו לשבת מחוץ לשלשת המחנות, וגם שם עליו לשבת בדד, ולא עם טמאים אחרים [אך רשאי לשבת עם מצורעים אחרים].
• נגעי צרעת בבגד: טומאת צרעת בבגדים נוהגת בבגדי צמר או בבגדי פשתן, או בפקעת של חוטי שתי או בפקעת של חוטי ערב, וכן בעור, בין שנעשתה בו מלאכה ובין שלא נעשתה בו מלאכה. וסימני הטומאה הם כאשר נעשה בהם נגע בצבע ירוק חזק, או אדום חזק, ועל הכהן הרואה זאת להסגיר את הבגד שבעה ימים. ולאחר שבעה ימים בודק הכהן את הנגע, ואם התפשט – הרי הוא טמא מוחלט, ויש לשורפו. אך אם לא התפשט הנגע מצוה הכהן לכבס את הבגד ולהסגירו שבעה ימים נוספים. אם לאחר כיבוס זה סר הנגע מהבגד, הרי הוא טהור. אך אם לאחר אותם שבעה ימים התפשט הנגע, או אף אם לא התפשט אך גם לא השתנה צבעו, הרי הוא טמא, ויש לשורפו. ואם לא התפשט הנגע, וגם הוכהה מראהו מכפי שהיה, קורע הכהן את הנגע מהבגד, ושורפו. אך אם לאחר שנקרע הנגע חזר ונראה נגע דומה באותו בגד במקום אחר, יש לשרוף את הבגד כולו.

עניני פרשת מצורע: דרך טהרת המצורע   •  נגעי צרעת בבית  •  טומאת זב וזבה  •  

• דרך טהרת המצורע: מצורע מוחלט, שדינו לשבת בדד מחוץ למחנה, לאחר שנטהר מנגעו צריך הכהן לראותו ולטהרו, ולצורך סיום טהרתו על המצורע להביא שתי צפורים טהורות, חיות [ואינן טריפות], מקל של עץ ארז, צמר צבוע באדום [המכונה 'שני תולעת'], ואזוב. את הצפור האחת שוחטים באופן שישפך דמה אל כלי חרס שיש בו רביעית מי מעיין, והכהן טובל במים אלו את הצפור השניה, וכורך את הארז והאזוב בשני התולעת ומטבילם במים אלו, ומזה עמהם שבע פעמים על המצורע הנטהר, ומשלח את הצפור החיה על פני השדה. המצורע מכבס את בגדיו, מגלח את כל שער גופו, טובל במים ונטהר, ואף שרשאי הוא להכנס למחנה ישראל, אסור לו עדיין להכנס לעזרה. ביום השביעי מגלח שוב את כל שער גופו, מכבס את בגדיו, וטובל. ביום השמיני מביא המצורע שני כבשים, כבשה בת שנתה, שלשה עשרונים סולת בלולים בשמן כנסכים לשלשת הכבשים, ולוג נוסף של שמן. ומעמידו הכהן בפתח אהל מועד, מחוצה לו [שהרי עדיין הוא טמא], ומכניס הכהן כבש אחד לעזרה לשם קרבן אשם, ומניף את הכבש עם לוג השמן, ושוחט את הכבש לאשם בצפון המזבח, ונותן הכהן מדם קרבן האשם על תנוך האוזן הימנית של המצורע, ועל בהן ידו הימנית, ועל בהן רגלו הימנית. יוצק הכהן מלוג השמן בידו הימנית לתוך כף ידו השמאלית, וטובל את אצבעו הימנית בשמן שבכפו השמאלית, ומזה מהשמן שבע פעמים מול קדש הקדשים. ומשארית השמן שבכפו השמאלית נותן הכהן על תנוך אזנו הימנית, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית, על דם האשם שכבר נמצא שם. ואת שארית השמן שבכף ידו נותן הכהן על ראש המצורע. מקריב הכהן את הכבשה לחטאת, ולאחר מכן מקריב הכהן את הכבש השני לעולה, ומקריב את המנחה של הסולת הבאה עם הקרבנות הללו, ובכך נטהר המצורע מטומאתו. אם המצורע עני, מביא כבש אחד לאשם, עשרון סולת בלול בשמן למנחה, ולוג שמן, ושתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה. ונוהג בקרבן האשם כפי שהתבאר לעיל, וכן בלוג השמן, ומקריב את התורים או בני היונה לחטאת ולעולה, ונטהר המצורע.

• נגעי צרעת בבית: נגעי צרעת בבתים נוהגת רק בארץ ישראל, ובעל הבית שבו הנגע אומר זאת לכהן, ומצוה הכהן לפנות את הבית מכל הכלים שבו כדי שלא ייטמאו ויהיה בכך הפסד לבעל הבית. ואם הנגע הוא בצבע ירוק או אדום הנראה מחמת צבעו כשוקע לעומת שאר הקיר, מסגיר הכהן את הבית שבעה ימים. ובאותו זמן שהבית מוסגר, מי שנכנס לבית נטמא, ועליו לטבול ונטהר בערב. ואם שהה בבית שיעור זמן של אכילת פרס [חצי ככר לחם], או ששכב בבית שיעור זמן כזה, נטמאים גם בגדיו. ואם לאחר שבעה ימים אלו של הסגר לא התפשט הנגע, מסגירו הכהן שבעה ימים נוספים. ואם לאחר שבעת הימים הראשונים או השניים רואה הכהן שהתפשט הנגע בקירות הבית, מצוה הכהן ומחלצים את האבנים המנוגעות ומשליכים אותם מחוץ לעיר במקום טמא, והיינו במקום שאין משתמשים בו לדברים טהורים. ומקלף את הטיח והעפר שסביב האבנים, ושופכם מחוץ לעיר במקום טמא. ולוקחים אבנים אחרות, ועפר וטיט חדשים, ומתקנים את הקיר מחדש, ומסגירים את הבית שבעה ימים נוספים. אם לאחר שבעה ימים אלו [השניים או השלישיים] חוזר הנגע ופורח בבית, הרי הבית כולו טמא, ויש לנתץ את כולו, אבניו ועציו ועפרו, ומוציאים את הכל למקום טמא מחוץ למחנה. אך אם לאחר שבעת ימי הסגרת הבית בפעם השניה לא חזר הנגע לאחר השבוע השלישי, הרי הבית נטהר, ועל בעל הבית להביא שתי צפורים, עץ ארז, צמר צבוע באדום ואזוב, ושוחט צפור אחת לכלי חרס שיש בו מי מעיין, ונוטל את הארז, האזוב ושני התולעת, ואת הצפור החיה, וטובלם במים המעורבים בדם הצפור השחוטה, ומזה על הבית שבע פעמים. משלח את הצפור החיה על פני השדה, והבית נטהר.
• טומאת זב וזבה: זב הרואה ראיה אחת, נטמא, וטובל במים ונטהר בערב. ואם ראה שתי ראיות, נטמא, ומטמא את המשכב שהוא שוכב עליו ואת הכלי שהוא יושב עליו, והנוגע בזב או במושבו או במשכבו – נטמא, וטובל ונטהר בערב. וכשנטהר הזב הרי הוא סופר שבעה ימים נקיים, ומכבס בגדיו, וטובל במי מעיין, ונטהר. ואם ראה שלש ראיות, עליו להביא ביום השמיני שתי תורים או שני בני יונה, ומקריבם אחד לחטאת ואחד לעולה. וזבה שראתה שלש ראיות שלא בזמן נדתה, דינה כזב לגבי טומאת משכב ומושב, וסופרת שבעה ימים נקיים, וביום השמיני מביאה שתי תורים או שני בני יונה, ומקריב אותם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, ונטהרת.