יום שבת
כ"ב תשרי התשפ"ז

חיפוש בארכיון

יום רביעי י"ט בתשרי – ד' דחול המועד סוכות

הלכות חול המועד (שו"ע ומשנ"ב, ושמירת שבת כהלכתה)

א. אסור לכבס בחול המועד, בין ביד ובין במכונה, ואפילו על ידי נכרי.

ב. מותר לכבס בגדי תינוקות, בין ביד ובין במכונה, ומותר לכבס כמה בגדים ביחד. וכן מותר לכבס בגדים של ילדים קטנים שדרכם להתלכלך הרבה, אך יכבס בשבילם רק לפי הצורך.

ג. בגד שנוצר בו כתם בחול המועד, ואין לו בגד מתאים אחר, מותר לנקות את הכתם עם חומר ניקוי, אך אסור למסור את הבגד לניקוי כללי.

ד. אם התלכלך הבגד בכתם כזה שאם לא יטפלו בו מיד – ישאר הכתם ולא תהיה אפשרות להסירו, מותר לשרותו במים בחול המועד, משום דבר האבד, אך אם אין צורך בכיבוס כדי להסיר את הכתם – לא יכבסנו במועד.

– – – – –

 

מצוה יומית – עניני חג הסוכות

פרשת ראה

'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' מצוה לשמוח ברגלים

מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׂמוֹחַ בָּרְגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. וּמִצְוָה זוֹ כּוֹלֶלֶת כַּמָּה עִנְיָנִים, וְהָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן הוּא שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת שְׁלָמִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (דברים כז ז) 'וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ', הֲרֵי שֶׁזְּבִיחַת הַשְּׁלָמִים וַאֲכִילָתָם מְבִיאָה אַחֲרֶיהָ שִׂמְחָה. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (חגיגה ו:) שֶׁאַף נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּשִׂמְחָה, וְהַיְנוּ שֶׁאַף הֵן חַיָּבוֹת לְהָבִיא שַׁלְמֵי שִׂמְחָה.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְפִי שֶׁהָאָדָם נִבְרָא בְּאֹפֶן שֶׁצָּרִיךְ טִבְעוֹ לִשְׂמוֹחַ לִפְרָקִים, כְּמוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ מָזוֹן וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה. וְרָצָה הָאֵל לְזַכּוֹתֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ, וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַשִּׂמְחָה לִשְׁמוֹ, לְמַעַן נִזְכֶּה לְפָנָיו בְּכָל מַעֲשֵׂינוּ. וְקָבַע לָנוּ זְמַנִּים מְסֻיָּמִים בַּשָּׁנָה לְמוֹעֲדִים, כְּדֵי לִזְכּוֹר בָּהֶם אֶת הַנִּסִּים וְהַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ, וּבָעִתִּים הָהֵם צִיוָנוּ לָתֵת לַגּוּף הַחוֹמְרִי אֶת הַשִּׂמְחָה הַנִּצְרֶכֶת לוֹ. וְיִמָּצֵא לָנוּ תְּרוּפָה גְּדוֹלָה בִּהְיוֹת שֹׂבַע הַשְּׂמָחוֹת לִשְׁמוֹ וּלְזִכְרוֹ, כִּי הַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת תִּהְיֶה לָנוּ גָּדֵר שֶׁגַּם בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה לֹא נֵצֵא מִדֶּרֶךְ הַיֹּשֶׁר יוֹתֵר מִדַּאי.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (חגיגה ח.) שֶׁיֵּשׁ לִשְׂמוֹחַ בָּרְגָלִים בְּכָל מִינֵי שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ'. וּבִכְלָל זֶה הוּא אֲכִילַת הַבָּשָׂר וּשְׁתִיַּת הַיַּיִן, וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדִים חֳדָשִׁים, וְחִלּוּק פֵּירוֹת וּמִינֵי מְתִיקָה לַנְּעָרִים וְלַנָּשִׁים, וְלִשְׂמוֹחַ בִּנְגִינֹת כְּלֵי שִׁיר בַּמִּקְדָּשׁ לְבַד, וְזוֹ הִיא שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה הַנִּזְכֶּרֶת בַּגְּמָרָא (סוכה נ.). וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (פסחים קט.) שֶׁחַיָּב אָדָם לְשַׂמֵּחַ אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בָּרֶגֶל, וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶּׁאֵין בְּשַׂר שְׁלָמִים בַּמֶּה מְשַׂמְּחָם, אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, בְּיַיִן. וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן, בִּבְגָדִים נָאִים. וְהִזְהִירָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה כְּמוֹ כֵן לְהַכְנִיס בִּכְלָל הַשִּׂמְחָה אֶת הָעֲנִיִּים וְהַגֵּרִים וְהַחֲלוּשִׁים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסִיּוּם הַפָּסוּק 'וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ'.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וּלְעִנְיַן הַקָּרְבָּן נוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְאֵינוֹ מְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְהָעֲנִיִּים כְּפִי יְכָלְתּוֹ לְשֵׁם מִצְוַת הָרֶגֶל, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אָמְרוּ חֲזַ"ל (אבות ב יב) 'כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם'.

– – – – –

 

תהילים יומי

פרק קכו:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְיָ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.

ג הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

ד שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.

ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

פרק קכז:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְיָ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְיָ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר.

ב שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא.

ג הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן.

ד כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים.

ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר.

"וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו יב ג)

– – – – –

 

פלא יועץ

סוכה

אַף שֶׁבְּכָל הָרְגָלִים יֵשׁ מִצְוָה לִשְׂמוֹחַ, אַךְ בְּחַג הַסֻּכּוֹת יֵשׁ לִשְׂמוֹחַ יוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי הוּא 'זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ', כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה, וְעַל חַג זֶה נֶאֱמַר "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". אָמְנָם לֹא צִוָּנוּ יוֹצְרֵנוּ אֶלָּא עַל שִׂמְחַת הַלֵּב, שֶׁיְּהֵא שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, כַּאֲשֶׁר הַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, מַה אָנוּ וּמַה חַיֵּינוּ, וּמַה טוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָעִים גּוֹרָלֵנוּ, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ יוֹצְרֵנוּ וְלֹא זָז מֵחַבְּבֵנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר בָּהֶם אֶת עֲווֹנוֹתֵינוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ וְחֶמְלָתוֹ, כְּאָב אֶת בֶּן יִרְצֶה, רָצָה לְשַׂמְּחֵנוּ מִיְגוֹנֵנוּ וּמִצַעֲרֵנוּ שֶׁהִצְטַעַרְנוּ בִּימֵי הַתְּשׁוּבָה, וְנָתַן לָנוּ תֵּכֶף אֶת חַג הַסֻּכּוֹת וְצִוָּנוּ לִשְׂמוֹחַ, וְהוֹסִיף וְקָבַע לָנוּ שָׂכָר טוֹב עַל שִׂמְחָתֵנוּ, וְכִי יֵשׁ דָּבָר מָתוֹק מִזֶּה.

 

וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְנָתַן לָנוּ מִצְוַת סוּכָּה, לִפְרוֹס סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ עָלֵינוּ, וּמִצְוַת אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב, אֲשֶׁר הֵם סִימָן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל וַהֲרָמַת נֵס לְהוֹרוֹת שֶׁהֵם נִצְּחוּ בַּדִּין, וְצִוָּנוּ לִשְׂמוֹחַ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְזֶהוּ סִימָן טוֹב לְכָל הַשָּׁנָה, שֶׁהֲרֵי כָּתְבוּ תַּלְמִידֵי הָאֲרִ"י ז"ל, שֶׁמִּי שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְלֹא יִצְטַעֵר כְּלָל בַּחַג הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, מֻבְטָח לוֹ שֶּׁתַּעֲלֶה לוֹ שָׁנָה טוֹבָה, וְיִהְיֶה לְעוֹלָם שָׂמֵחַ.

– – – – –

 

משניות מסכת סוכה (פרק א, משניות ז-ח)

משנה ז: תִּקְרָה, הָעֲשׂוּיָה מִנְּסָרִים שֶׁל עֵץ, שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה – טִיט וְסִיד שֶׁדֶּרֶךְ לָשִׂים עַל תִּקְרַת הַבַּיִת, שֶׁזֶּהוּ סְכָךְ פָּסוּל, אֶלָּא יֵשׁ רַק נְסָרִים, שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהֶם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת בַּדָּבָר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי דְּבָרִים כְּדֵי לְהַכְשִׁירָם, מְפַקְפֵּק – מַגְבִּיהַּ אֶת הַנְּסָרִים וּמַנִּיחָם חֲזָרָה, שֶׁאִם לֹא כֵן יִהְיוּ הַנְּסָרִים פְּסוּלִים מֵחֲמַת שֶׁעֲשִׂיָּתָם לֹא הָיְתָה לְשֵׁם סֻכָּה, אֶלָּא לְשֵׁם בַּיִת, וְגַם נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם – מִבֵּין כָּל שְׁתֵּי קוֹרוֹת נוֹטֵל קוֹרָה אַחַת, וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ סְכָךְ כָּשֵׁר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, דַּי בְּכָךָ שֶׁיַּעֲשֶׂה רַק דָּבָר אֶחָד, אוֹ מְפַקְפֵּק אֶת כָּל הַנְּסָרִים, וּמַנִּיחָם שׁוּב, אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ סְכָךְ כָּשֵׁר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּדָבָר זֶה, אֶלָּא לְדִבְרֵי הַכֹּל נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וּמַנִּיחַ בִּמְקוֹמָהּ סְכָךְ כָּשֵׁר, וְאֵינוֹ מְפַקְפֵּק – אֵין הַפִּקְפּוּק מוֹעִיל, כֵּיוָן שֶׁרַבִּי מֵאִיר סוֹבֵר שֶׁאֵין מְסַכְּכִים בִּנְסָרִים.

משנה ח: כְּפִי שֶׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל, יֵשׁ שְׁנֵי תְּנָאִים לִסְכָךְ כָּשֵׁר, שֶׁיְּהֵא גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, וְשֶׁלֹּא יְהֵא מְקַבֵּל טֻמְאָה. מִשְׁנָתֵנוּ מְבִיאָה דֻּגְמָאוֹת לְסִכּוּךְ פָּסוּל, מִטְּעָמִים שׁוֹנִים. הַמְקָרֶה – הַמְּסַכֵּךְ אֶת סֻכָּתוֹ בַשְּׁפוּדִין – שִׁפּוּדִים שֶׁל מַתֶּכֶת, וְאֵינָם גִּדּוּלֵי קַרְקַע, אוֹ בַאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה – בַּקְּרָשִׁים הַנִּמְצָאִים לְאֹרֶךְ הַמִּטָּה, שֶׁהֵם נֶחֱשָׁבִים 'כֵּלִים', וּמְקַבְּלִים טֻמְאָה, וַהֲרֵי הֵם פְּסוּלִים לְסִכּוּךְ, אִם יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן, וְהִנִּיחַ בְּאוֹתוֹ רֶוַח סְכָךְ כָּשֵׁר, כְּשֵׁרָה. פְּסוּל נוֹסָף שֶׁיֵּשׁ בְּסֻכָּה: הַחוֹטֵט – הַחוֹפֵר בַּגָּדִישׁ -עֲרֵמַת תְּבוּאָה גְּבוֹהָה, שֶׁמּוּנַחַת בַּשָּׂדֶה לְשֵׁם אִסּוּפָהּ] לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֻכָּה, אַף שֶׁיָּצַר חָלָל בַּגֹּדֶל הַכָּשֵׁר לְסֻכָּה, וְיֵשׁ עָלֶיהָ תְּבוּאָה הַכְּשֵׁרָה מִצַּד עַצְמָהּ לִסְכָךְ, מִכָּל מָקוֹם אֵינָהּ סֻכָּה, כֵּיוָן שֶׁנֶּאֱמַר 'חַג הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ', וּמִלְּשׁוֹן 'תַּעֲשֶׂה' דָּרְשׁוּ חֲכָמִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אֶת הַסֻּכָּה, וְלֹא שֶׁתִּהְיֶה 'מִן הֶעָשׂוּי', וְכָאן הָיָה הַסִּכּוּךְ מוּנָח קֹדֶם לַעֲשִׂיַּת חָלָל הַסֻּכָּה, וּלְכָךְ הַסֻּכָּה פְּסוּלָה.

– – – – –

 

הלל מבואר (על פי האברבנאל)

בגאולת מצרים קבלו בני ישראל את האמונה בה', אך שאר הגויים לא קיבלו את האמונה ולא היללו את ה', אבל בגאולה העתידה לא יהיה הדבר כן, אלא הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, ושני טעמים יהיו לכך, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ – כי יכירו כולם בחסד שיעשה ה' עם ישראל, וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם – ויכירו באמיתות מציאות ה' בעולם, הַלְלוּיָהּ:

אף על פי שכל הגויים יכירו באמיתות ה' ויהללו אותו, עדיין יהיה ראוי שישראל ישבחוהו ויודו לו באופן מיוחד יותר:

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב – כי הוא הטוב המוחלט והשלם, וכן יש להודות לו על כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – שעושה חסד עם כל העולם, בשמירתו ובתשועתו.

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, אפילו עתה, מכירים ישראל שבשעה שייגאלו יראו הכל את גודל חסד ה' עליהם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וזה יהיה החסד השלם והגדול לישראל, שיצאו מעבדות לחירות עולם, כי גאולה זו היא גאולה שאין אחריה גלות, אלא ישאר עלינו חסד ה' לעולם.

יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, שעתה בגלות אין להם עבודה במקדש, ולא קדושה, וכמעט אין ניכר שהם מובדלים בקדושתם, אך בזמן הגאולה יכירו כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה', אשר בזמן הגלות אינם יכולים לעבוד את ה' כראוי, ואינם יכולים להידבק באלוקים מפחד האויבים וצרתם, יכירו בזמן הגאולה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

אף על פי שנמשכת הגלות הזו זמן רב, אין לנו להתייאש מהגאולה, כי גם במצרים, מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, ועָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ והוציאני משעבוד מצרים לחירות, וכך גם עתה ה' לִי לֹא אִירָא, כי מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם, הרי ה' יכול להפוך את כל השונאים לאוהבים, שלא יזיקו לי כלל. ה' לִי – אם הייתי מתקרב אל ה' כראוי, היו כל האויבים בְּעֹזְרָי – נעשים עוזרים לי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי, שגם הם יעזרוני. ולכן, בהיותנו בגלות, טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' בקיום מצוות ומעשים טובים, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה', מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים – במלכי ושרי הגויים. כי הנה בזמן חזקיהו מלך יהודה כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, והם סנחריב וצבאו שצרו על ירושלים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם – ונכרתו מן העולם על ידי ה', בדרך נס. ונבוכדנצר וצבאו סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי – צרו על ירושלים כמה פעמים, עד שכבשוה, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם – ונענשו על כך מעם ה', שהרי לא נשאר מהם זכר. ומלכות פרס ומדי והיוונים בזמן בית המקדש השני סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים – נוצחו על ידי החשמונאים כאש האוכלת את הקוצים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. ועתה בגלות זו האחרונה, דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, כי בגלות זו היינו קרובים ביותר לנפילה וכליה גמורה, וַה' עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ – העוז שהיה לי שלא באתי לכליה בגלות זו, על כך אני מזמר עתה לה', וַיְהִי לִי ה' לִישׁוּעָה. ובאותו זמן של הגאולה יהיה קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, שיאמרו שיְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל, ולא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה, אלא רק השגחת ה' ושמירתו. כי יְמִין ה' רוֹמֵמָה – שולטת על מערכת הטבע, ועל ידי זה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל. מוסיף המשורר ומבטיח לכל המסופקים בדבר, וחוששים שיכלו ישראל בגלות זו, ואומר עתה בשם האומה כולה, לֹא אָמוּת בגלות זו, כִּי אֶחְיֶה ואצפה תמיד לישועת ה', וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. ואף על פי שיהיו צרות רבות וגדולות בגלות זו, הרי רק יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת – לכליה מוחלטת לֹא נְתָנָנִי. עתה ממשיל המשורר כאילו שערי ההודאה לה' סגורים בזמן הגלות, ולכן אומר בשם העם, פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, ואני, עם ישראל, אָבֹא בָם ואוֹדֶה יָהּ. וכאילו השערים עצמם משיבים לו, הרי זֶה הַשַּׁעַר לַה', ולכן רק צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ, וכשישובו ישראל בתשובה שלימה, יהיו ראויים להכנס לשערים אלו.

– – – – –

 

שש מצוות תמידיות

המתקיימות במחשבה בלבד

מצוות עשה לאהוב את ה' יתברך. ישים האדם כל מגמתו ומחשבתו אחר אהבת ה', ויתבונן כי כל מה שיש לאדם בעולם – עושר, ילדים וכבוד – הכל הוא כאין וכאפס נגד אהבת ה', וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה, כדי שישיג ידיעה בה'.

והקובע מחשבתו בהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל מצוה זו.

 

ללימוד מתוך הספר בזמנים שאין בהם נגישות דיגיטלית – לחץ כאן  

 

"לֹא נִתְּנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לַעֲסֹק בָּהֶם בְּדִבְרֵי תוֹרָה" (ירושלמי שבת טו ג)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?