יום שני י"ט בניסן – ד' דחול המועד פסח

הלכות חול המועד (שו"ע ומשנ"ב)

א. כל מלאכה שאסור לישראל לעשותה בחול המועד, אסור לומר לגוי לעשותה עבור ישראל. אמנם לצורך מצוה, מותר.

ב. אסור לכתוב בחול המועד, ואפילו אות אחת.

ג. כתיבה שהיא לצורך המועד, או לצורך רבים, הנעשית בכתב רגיל (ולא באותיות מרובעות או בכתב מיוחד), מותרת, ויש מחמירים לעשות שינוי מועט כגון בשורות עקומות וכדומה. וכתיבת דברי תורה מותרת בכל ענין.

___________

מצוה יומית – עניני חג הפסח (מתוך הספר 'קדשנו במצוותך')

מצוה ז: שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל הַפֶּסַח נָא וּמְבוּשָּׁל

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בְּשַׂר הַפֶּסַח נָא אוֹ מְבוּשָּׁל, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ט) 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ'. וְעִנְיָן הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא יֹאכַל אוֹתוֹ קֹדֶם גְּמַר בִּשּׁוּלוֹ, וַאֲפִילוּ בִּצְלִי, וְזֶהוּ פֵּירוּשׁ 'נָא', שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁהִתְחִיל לְהִיצָלוֹת בָּאֵשׁ וְאֵינוֹ רָאוּי עֲדַיִן לַאֲכִילַת אָדָם, נִקְרָא 'נָא'. אֲבָל כְּשֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא הִתְחִיל לְהִיצָלוֹת כְּלָל, אֵין זֶה בִּכְלָל אִיסּוּר 'נָא' לִלְקוֹת עָלָיו, וּמִכֹּל מָקוֹם הוּא אָסוּר מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי אָסְרָה הַתּוֹרָה בְּלָשׁוֹן כּוֹלֶלֶת אֶת אֲכִילַת הַפֶּסַח בְּכָל אֹפֶן שֶׁאֵינוֹ צְלִי אֵשׁ. וּפֵירוּשׁ 'בָּשֵׁל' הַיְנוּ שֶׁבִּשְּׁלוֹ בְּמַיִם אוֹ בְּכָל מַשְׁקֶה אוֹ בְּמֵי פֵּירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר 'וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל', וְכֶפֶל הַלָּשׁוֹן בָּא לְרַבּוֹת אֶת כָּל אוֹפַנֵּי הַבִּשּׁוּל.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר בְּמִצְוַת שְׁחִיטָתוֹ (מצוה ה), לִזְכֹּר אֶת נֵס יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן נִצְטַוֵּינוּ לְאוֹכְלוֹ צָלִי דַּוְקָא, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים וְשָׂרִים לֶאֱכוֹל בָּשָׂר צָלִי, לְפִי שֶׁהוּא מַאֲכָל טוֹב וּמוּטְעָם, אֲבָל שְׁאָר הָעָם, שֶּׁאֵין לָהֶם בָּשָׂר מְרוּבֶּה, אוֹכְלִים אֶת אוֹתוֹ מְעַט בָּשָׂר שֶּׁתַּשִּׂיג יָדָם כְּשֶׁהוּא מְבוּשָּׁל, כְּדֵי לִשְׂבֹּעַ. וְכֵיוָן שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים אֶת הַפֶּסַח לְזִכָּרוֹן שֶׁיָּצָאנוּ לְחֵרוּת לִהְיוֹת מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְעָם קָדוֹשׁ, וַדַּאי רָאוּי לָנוּ לְהִתְנַהֵג בַּאֲכִילָתוֹ דֶּרֶךְ חֵרוּת וּשְׂרָרָה. וְטַעַם נוֹסָף לַאֲכִילַת קָרְבַּן הַפֶּסַח בְּדֶרֶךְ צְלִיָּה, כֵּיוָן שֶׁדָּבָר זֶה מוֹרֶה עַל הַחִפָּזוֹן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁהוֹת עַד שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל הַבָּשָׂר בִּקְדֵרָה.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁאִם עֲשָׂאוֹ 'צְלִי קְדֵרָה', וְהַיְנוּ שֶׁהִנִּיחוֹ בִּקְדֵרָה לְלֹא מַיִם עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ, וַאֲכָלוֹ, חַיָּב. אֲבָל מֻתָּר לָסוּךְ אוֹתוֹ בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ, וּבִשְׁאָר מַשְׁקִים וּמֵי פֵּירוֹת, חוּץ מִן הַמַּיִם (קרבן פסח ח ח).

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָם. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְאָכַל אֶת הַבָּשָׂר כְּשֶׁהוּא נָא אוֹ כְּשֶׁהוּא מְבוּשָּׁל, לוֹקֶה. וְכֵן אִם אָכַל שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת בָּשָׂר בְּהַתְרָאָה אַחַת, חֵלֶק אֶחָד נָא וְחֵלֶק אֶחָד מְבוּשָּׁל, לוֹקֶה מַלְקוֹת אַחַת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם לָאו אֶחָד, לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם.

__________

תהילים יומי

פרק קכד:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. ב לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם. ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ. ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. ו בָּרוּךְ יְיָ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם. ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ. ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

פרק קכה:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּיְיָ כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב. ב יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיְיָ סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. ג כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם. ד הֵיטִיבָה יְיָ לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם. ה וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם יְיָ אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

__________

משניות מסכת פסחים (פרק א, משניות ה-ו)

משנתנו מביאה את המשך דברי רבי יהודה, שאמר במשנה הקודמת שבשעה רביעית מותר לאכול חמץ, בשעה חמישית אין אוכלים ואין שורפים (ומותר החמץ בהנאה), ובשעה שישית שורפים: וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עושים סימן לזמני אכילת וביעור החמץ, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל קרבן תּוֹדָה, פְּסוּלוֹת – שנפסלו מחמת שעבר עליהם כל הלילה (שהרי קרבן תודה והחלות הבאות עימו נאכלים רק ביום הקרבת הקרבן ובלילה שאחריו), היו מֻנָּחוֹת ביום י"ד ניסן עַל גַּג הָאִצְטְבָא – על גבי אכסדרה שהיתה בהר הבית, ויש עליה גג מפני הגשמים, וכך היה הסימן של אותם חלות, כָּל זְמַן שֶׁהיו שתיהן מֻּנָּחוֹת שם, הרי זה סימן שמותר לאכול חמץ, והיו כָּל הָעָם אוֹכְלִים (וזה עד סוף שעה רביעית). נִטְלָה אַחַת מאותן חלות, היו תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין (וזה היה בשעה חמישית). נִטְלוּ שְׁתֵּיהֶן, הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שׂוֹרְפִין (וזה היה מתחילת שעה שישית). המשנה מביאה שיטה נוספת בענין זה: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מאכלי חמץ של חֻלִּין, נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע – כל שעה רביעית, ולא יותר. וּמאכלי חמץ של תְרוּמָה נאכלים כָּל חָמֵשׁ, כיון שאסור לגרום הפסד למאכלי קדשים, וכיון שמעיקר הדין מותר לאכול חמץ בשעה זו לא גזרו חכמים על תרומה, ולא חששו שיטעו בשעתיים, בין תחילת חמישית לסוף שישית. וְשׂוֹרְפִין את כל החמץ בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ, בין חולין ובין תרומה, ואף שמן התורה עדיין מותר לאכול עד סוף שעה שישית, מכל מקום חששו חכמים שיטעו בני אדם בשעה אחת, וגזרו לשרוף אפילו חמץ של תרומה.

משנה זו עוסקת בדיני טומאת קדשים, והובאה כאן מחמת המשנה הבאה, בה יבואר האם ניתן ללמוד מדינים אלו הלכות השייכות לשריפת חמץ. ולהבנת המשנה יש להקדים את הדרגות השונות שיש בדיני טומאה: א. אבי אבות הטומאה, כמו המת עצמו. ב. אב הטומאה, וזהו אדם או כלי שנגעו במת. ג. ראשון לטומאה, והוא מי שנגע באב הטומאה. ד. שני לטומאה, וזהו הנוגע ב'ראשון'. ה. שלישי לטומאה, זהו הנוגע ב'שני':

רַבִּי חֲנִינָא, שהיה סְגַן הַכֹּהֲנִים הגדולים אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים – כל זמנם של הכהנים, שהיו עובדים בבית המקדש, והיו צריכים לשרוף את בשר הקדשים שנטמא, לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִ'וְלַד הַטֻמְאָה', כלומר שנגע ב'שני' לטומאה, ונמצא שהוא 'שלישי' לטומאה, באותה שריפה יחד עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻמְאָה, והוא 'ראשון' לטומאה, אַף עַל פִּי שֶׁכששורפים את ה'שלישי' יחד עם ה'ראשון' הרי הם מּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ של ה'שלישי', שהרי עד עתה היה רק שלישי לטומאה, ועתה הוא נוגע בתוך האש בבשר ה'ראשון' לטומאה, ונעשה 'שני'. ואף שאסור לטמא קדשים, מכל מקום כיון שקדשים אלו כבר נטמאו ועומדים לשריפה, אף שאינם אלא שלישי לטומאה, מותר לטמא אותם אפילו בטומאה חמורה יותר, ולעשותם שני לטומאה. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא על דברי רבי חנינא וְאָמַר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן של תרומה, שֶׁנִּפְסַל נטמא על ידי נגיעה בִּטְבוּל יוֹם – אדם או כלי שהיו טמאים, וטבלו מבעוד יום, ונטהרים רק לאחר ששקעה השמש, והשמן שנגע בהם קודם ששקעה החמה נעשה 'שלישי' לטומאה, ואת אותו שמן הדליקו בְּ'נֵר' – כלי ששמים בו את השמן, העשוי ממתכת, שֶׁאותו נר נִּטְמָא בִנגיעת אדם שהוא טְמֵא מֵת, והרי נר זה הוא אב הטומאה כמו האדם (כיון שכל כלי מתכת הנוגע בטמא מת, נעשה כמותו ממש, ואינו יורד בדרגה), אַף עַל פִּי שֶׁכשעושים כן הרי הם מּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ של שמן התרומה, שעד עתה היה שלישי לטומאה, ועתה שהוא נוגע בנר, הוא נעשה ראשון לטומאה. וזהו חידוש גדול יותר מחידושו של רבי חנינא בתחילת המשנה, שרבי חנינא אמר רק שהתירו לטמא את ה'שלישי' ולעשותו 'שני', ורבי עקיבא אמר שהתירו לעשות את ה'שלישי' ל'ראשון'.

__________

הלל מבואר (על פי האברבנאל)

בגאולת מצרים קבלו בני ישראל את האמונה בה', אך שאר הגויים לא קיבלו את האמונה ולא היללו את ה', אבל בגאולה העתידה לא יהיה הדבר כן, אלא הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, ושני טעמים יהיו לכך, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ – כי יכירו כולם בחסד שיעשה ה' עם ישראל, וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם – ויכירו באמיתות מציאות ה' בעולם, הַלְלוּיָהּ:

אף על פי שכל הגויים יכירו באמיתות ה' ויהללו אותו, עדיין יהיה ראוי שישראל ישבחוהו ויודו לו באופן מיוחד יותר:

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב – כי הוא הטוב המוחלט והשלם, וכן יש להודות לו על כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – שעושה חסד עם כל העולם, בשמירתו ובתשועתו.

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, אפילו עתה, מכירים ישראל שבשעה שייגאלו יראו הכל את גודל חסד ה' עליהם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וזה יהיה החסד השלם והגדול לישראל, שיצאו מעבדות לחירות עולם, כי גאולה זו היא גאולה שאין אחריה גלות, אלא ישאר עלינו חסד ה' לעולם.

יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, שעתה בגלות אין להם עבודה במקדש, ולא קדושה, וכמעט אין ניכר שהם מובדלים בקדושתם, אך בזמן הגאולה יכירו כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה', אשר בזמן הגלות אינם יכולים לעבוד את ה' כראוי, ואינם יכולים להידבק באלוקים מפחד האויבים וצרתם, יכירו בזמן הגאולה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

אף על פי שנמשכת הגלות הזו זמן רב, אין לנו להתייאש מהגאולה, כי גם במצרים, מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, ועָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ והוציאני משעבוד מצרים לחירות, וכך גם עתה ה' לִי לֹא אִירָא, כי מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם, הרי ה' יכול להפוך את כל השונאים לאוהבים, שלא יזיקו לי כלל. ה' לִי – אם הייתי מתקרב אל ה' כראוי, היו כל האויבים בְּעֹזְרָי – נעשים עוזרים לי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי, שגם הם יעזרוני. ולכן, בהיותנו בגלות, טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' בקיום מצוות ומעשים טובים, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה', מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים – במלכי ושרי הגויים. כי הנה בזמן חזקיהו מלך יהודה כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, והם סנחריב וצבאו שצרו על ירושלים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם – ונכרתו מן העולם על ידי ה', בדרך נס. ונבוכדנצר וצבאו סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי – צרו על ירושלים כמה פעמים, עד שכבשוה, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם – ונענשו על כך מעם ה', שהרי לא נשאר מהם זכר. ומלכות פרס ומדי והיוונים בזמן בית המקדש השני סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים – נוצחו על ידי החשמונאים כאש האוכלת את הקוצים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. ועתה בגלות זו האחרונה, דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, כי בגלות זו היינו קרובים ביותר לנפילה וכליה גמורה, וַה' עֲזָרָנִי. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ – העוז שהיה לי שלא באתי לכליה בגלות זו, על כך אני מזמר עתה לה', וַיְהִי לִי ה' לִישׁוּעָה. ובאותו זמן של הגאולה יהיה קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, שיאמרו שיְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל, ולא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה, אלא רק השגחת ה' ושמירתו. כי יְמִין ה' רוֹמֵמָה – שולטת על מערכת הטבע, ועל ידי זה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל.