מאמר ראשון, מט

מט. החבר: (לאמיתו של דבר, אברהם אבינו עצמו קבל את האמונה בחידוש העולם מסבו עבר, בנו של שם), כי על שם עבר נקרא אברהם "אברהם העברי". ואברהם אבינו עצמו היה בדור ההפלגה, בזמן שהתבלבלו כל הלשונות, ולשונו ולשון קרוביו לא התבלבלה, ונשארה לשון הקודש. (ועל כן אברהם זכה לבדו למסורת נכונה אודות חידוש העולם, מה שלא זכו שאר האומות).

והנה משה רבינו הופיע ארבע מאות שנה אחרי אברהם, בזמן שרבתה בעולם החכמה, חכמת הטבע וידיעת הכוכבים, ואמר לפרעה (שדבר עמו ה'), וחכמי מצרים, ואף חכמי בני ישראל שמודים בו, חקרו אותו, כי לא האמינו לו אמונה שלמה שהבורא מדבר עם בן אדם, ולא הוסר ספק זה מלבם עד שהשמיעם ה' דבריו בעשרת הדברות. גם אצל העם כולו זכה משה ליחס דומה. הפקפוק שפקפקו בו לא נבע מסכלות, אלא אדרבא, מחכמה, כי פחדו מתחבולות חכמת הכוכבים והדומה להם, (כפי האמונה שהיתה רווחת באותם הזמנים, שיש כח לכוכבים להאציל מרוחם לעובדיהם). ודברים אלה לא יעמדו בפני החקירה והבחינה, כי דומים הם לדבר המזוייף, מה שאין כן השפע האלוהי, הוא כזהב הנצרף באש, ככל שנצרף יותר – מזדקק יותר ויותר.