מאמר ראשון, צז2

המשך צז. החבר: העם שמע את עשרת הדברות, וידע שמשה עלה להר להוריד להם לוחות הברית כתובים, ולעשות להם ארון, וכל זה כדי שיהיה לפניהם דבר נראה לעין שיוכלו לכוון אליו, ושבו תהיה ניכרת הברית בין ישראל לה' (והוא הארון). וכן תוכר האמונה באדנות ה', וביכולתו המוחלטת לחדש יש מאין, על ידי בריאת הלוחות (שהיא בריאת יש מאין). מלבד שאר המעלות שיש בארון, והוא כבוד ה' החופף עליו, והענן, וקיום תקופת הנבואה והנסים, שקיומם היה מותנה בקיום הארון.

וציפו כל העם לרדתו של משה, כשהם ללא שינוי, ובאותו מצב שהשאירם, תואר פניהם ותכשיטיהם על בגדיהם כיום עמדם במעמד הר סיני, והם עומדים וממתינים להופעת משה בזמנו. ומשה התעכב בהר ארבעים יום, מבלי שיקח עמו צידה לדרך, ומבלי שיקבע זמן בהיפרדו מהם מתי ישוב, אז התפתחה המחשבה הרעה בחלק קטן מהציבור הגדול (אודות העגל), ומחלוקת וערבוביא השתררו בעם עם רבוי התכניות והעצות (בדבר העתיד), עד שהתגבשה קבוצת אנשים והחליטה לבקש להם איזה נעבד מוחשי, שיכוונו אליו כפי שעושים שאר האומות. אך כל זה מבלי שיכפרו באלוהיהם המוציאם ממצרים, אלא שיהיה לפניהם דבר שיכונו פניהם נגדו כשהם מספרים נפלאות אלוהיהם, כשם שעשו פלשתים בארון ה' (שהביאוהו בית דגון), ואמרו כי האלוהים שם, וכמו כן אנו מכנים את שם ה' לכל דבר שתנועתו בחפץ האלוהים, לא במקרה או ברצון האדם, או על ידי כח טבעי, כמו 'השמים'.