מאמר שלישי, מט 8

נ. הכוזרי: היות ודרך הרבני כוללת את שני היסודות, הן את שורת הדין והן את מידת החסידות, אני מודה ביתרון הרבני על הקראי. לרבני ישנה מעלה על הקראי, הן במעשי המצוות והן בהרגשה הפנימית. הרגשתו היא הרגשת שמחה ושלוה פנימית, כי הוא יודע שהתורה שהוא מקיים מסורה מחכמים אנשי אמת, שחכמתם מה'. ואילו הקראי, עם כל התאמצותו והשתדלותו בקיום המצוות, לא תהיה לו אותה הרגשה, כי הוא יודע שדרך זו של התאמצות בנויה היא על הסברה ושיקול הדעת, ואין לו לב רגוע ושמח, ולא יהיה בטוח שאותו מעשה רצוי לה', ומה גם שיודע הוא כי בין אומות אחרות ישנם רבים שעובדים את ה' במסירות רבה יותר ממנו. אך מה שנותר לי עדיין לשאול אותך הוא על מצוות עירוב, איך יֻתַּר בתחבולה קלה ופחותה איסור שבת שאסרו הבורא, והלא יש בדבר זה משום הקלה במצוות שבת.

נא. החבר: חס ושלום להעלות מחשבה כזו על הדעת, שיסכימו המוני חסידים וחכמים להתיר איסור מאיסורי תורה. אלא אדרבה, הן מזרזים על קיום המצוות, והם אמרו לנו 'עשו סייג לתורה', ואחד מן הסייגים שגדרו הוא האיסור להוציא מביתו של האדם, שהיא רשותו הפרטית, לחצר המשתייכת לרבים, וכן להיפך, למרות שדבר זה מותר מן התורה. אך כדי שתהיה לבני אדם הרגשת רווחה בהשתמשם שימוש חופשי בכלים וחפצים, וכדי שיהיה ניכר שאין גזירת חכמים כאיסור תורה, נתנו היתר לטלטול על ידי העירוב, ובזה יהיה ניכר ההבדל בין המותר לגמרי והאסור לגמרי, לבין דבר שהוא אסור משום סייג.