מסכת אהלות, פרק א, משנה ד

משנה ד: אָדָם וְכֵלִים מִטַּמְּאִין בְּמֵת. חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּכֵּלִים וְכֵלִים מִבָּאָדָם. שֶׁהַכֵּלִים שְׁלשָׁה וְהָאָדָם שְׁנָיִם. חֹמֶר בָּאָדָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע, הֵן אַרְבָּעָה. וְשֶׁאֵינוֹ בָאֶמְצַע, הֵן שְׁלשָׁה:

משנה ד: משנתנו מגדירה את החילוק בין טומאת אדם לטומאת כלים, כפי שכבר התבארו במשניות הקודמות. אָדָם וְכֵלִים, שניהם מִטַּמְּאִין בְּמֵת – ראויים לקבל טומאת מת ולהיות בעצמם אב הטומאה או אפילו אבי אבות הטומאה (למעט אוכלין ומשקין, שלעולם אינם נעשים אב הטומאה, אלא ראשון לטומאה), אמנם, יש חֹמֶר מסוים בָּאָדָם יותר מִבַּכֵּלִים, וְיש חומר מסוים בכֵלִים יותר מִבָּאָדָם. ומבארת המשנה את החומר שיש בכלים, שֶׁהַכֵּלִים יכולים להיות שְׁלשָׁה, שהרי הכלי הנוגע במת נעשה אבי אבות הטומאה, והכלי הנוגע בו נעשה אב הטומאה, והכלי הנוגע בו נעשה ראשון לטומאה, וְאילו הָאָדָם יכול להטמא רק בשְׁנָיִם, שהנוגע במת נעשה אב הטומאה, והנוגע בנוגע נעשה ראשון לטומאה. ומאידך יש חֹמֶר בָּאָדָם יותר מבכלים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע – בין שלשת הכלים, הֵן אַרְבָּעָה, וכפי שהתבאר במשנה הקודמת, שאם נגע כלי במת נעשה אבי אבות הטומאה, ואם נגע בו אדם נעשה אב הטומאה, והכלי הנוגע באותו אדם נעשה גם הוא אב הטומאה, וכלי נוסף שנגע בכלי זה נעשה ראשון לטומאה, וְשֶׁאֵינוֹ בָאֶמְצַע – כאשר אין אדם המעורב באמצע, אלא רק הכלים נוגעים זה בזה, הֵן יכולים להטמא רק עד שְׁלשָׁה.