מסכת אהלות, פרק ב, משנה ז

משנה ז: עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לֹא אָמְרוּ עֲצָמוֹת כַּשְּׂעֹרָה, אֶלָּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה. רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ וְאֵין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אֵבָר מִן הַחַי שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. וּמוֹדֶה שֶׁאִם נִטַּל חֲצָאִים שֶׁהוּא טָהוֹר:

משנה ז: עֶצֶם המת בשיעור כַּשְּׂעֹרָה, שזהו השיעור המטמא, שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא בטומאת משא בלבד, אך לא בטומאת מגע, ואפילו נגע בשניהם יחד (וכל שכן שלא בטומאת אהל, שהרי אפילו עצם כשעורה שלא נחלקה אינה מטמאת טומאת אהל, כמבואר לעיל (מ"א)), וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי בביאור טעמו, לֹא אָמְרוּ חכמים הלכה למשה מסיני בשיעור זה 'עֲצָמוֹת' כַּשְּׂעֹרָה, אֶלָּא 'עֶצֶם' כַּשְּׂעֹרָה, ללמד ששיעור זה של שעורה צריך להיות בעצם אחת שלימה. רֹבַע עֲצָמוֹת, שזהו שיעור הראוי לטמא אפילו באהל, שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ – נשחקו, וְאֵין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, אלא פחות משעורה, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר לגמרי, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין בכל דרכי הטומאה, מגע, משא ואהל.

אֵבָר מִן הַחַי שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, טָהוֹר, ואפילו אם חזר וחיברו, כיון שאין חיבור שנעשה בידי אדם נחשב חיבור לענין זה, ורַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. וּמוֹדֶה רבי יוסי, שֶׁאִם נִטַּל אבר זה מן האדם החי חֲצָאִים – כל חצי בפני עצמו, ונמצא שמעולם לא היה בו שיעור של אבר שלם מן החי, שֶׁהוּא טָהוֹר.