מסכת אהלות, פרק ג, משנה ז

משנה ז: טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, מְרֻבָּע, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת, יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, הַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. אֵין בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא. אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, וְכֵן מִרְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם, אֵינוֹ אֹהֶל. וּמוֹדֶה בִשְׁקִיפִים וּבִסְלָעִים:

משנה ז: כפי שהתבאר לעיל, יש בטומאת אהל המת שני מיני טומאה, א. 'טומאה רצוצה', והיינו כאשר אין בין המת לבין האהל אויר בגובה טפח, ובאופן זה הטומאה מטמאת רק את מה שנמצא כנגדה ממש, ובוקעת ועולה עד לשמים ויורדת עד לתהום. ב. טומאה שאינה רצוצה, והיינו כאשר יש מעל המת גובה טפח או יותר של אויר ומעליהם כיסוי, שבאופן זה נטמא רק אותו חלל של טפח, אך מה שמעל הכיסוי אינו נטמא, וכן אין הטומאה יורדת עד לתהום. משנתנו מבארת את פרטי הדינים בזה:

היה לוח עץ וכיוצא בזה בשיעור רוחב טֶפַח עַל אורך טֶפַח, עַל רוּם טֶפַח – ומונח בגובה של טפח מעל כזית מהמת, מְרֻבָּע – ארכו טפח ורחבו טפח, אך אם רוחבו פחות מטפח אף אם ארכו שני טפחים אין אומרים שהאורך ישלים לרוחב ויחד ייחשבו כטפח על טפח, אלא יש צורך שיהיה בדוקא לכל הפחות טפח בארכו וטפח ברחבו, אם היו כלים מונחים תחת אותו לוח המאהיל על כזית מהמת, הרי לוח זה מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה מהמת אל הכלים, ומטמא אותם בטומאת אהל המת, וְלוח בשיעור כזה אף חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. ומבארת המשנה כֵּיצַד הוא האופן שלוח זה יכול לחצוץ בפני הטומאה, בִּיב – תעלת מי שופכים המוליכה את המים מתוך הבית החוצה, שֶׁהוּא קָמוּר – מכוסה, ומהלך תַּחַת רצפת הַבַּיִת, ויֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח – אויר פתוח בגובה טפח בתוך הביב, וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ החוצה גם כן פּוֹתֵחַ טֶפַח – אויר פתוח בשיעור טפח על טפח, אם היתה טֻמְאָה בְתוֹכוֹ – כזית מהמת בתוך אותו הביב, כיון שיש טפח של אויר מעליו הרי זו טומאה שאינה רצוצה, ואינה בוקעת למעלה מהכיסוי, ולכן הַבַּיִת טָהוֹר, ואף שיש לביב פתח לכיוון הבית, הרי אין דרך להכניס את הטומאה מהביב אל הבית, וכפי שיבואר. ואם היתה טֻמְאָה בַבַּיִת, ששם ודאי יש אויר מעל המת, הרי זו טומאה שאינה רצוצה ואינה בוקעת ויורדת למטה, ולכן מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ – כלי שבתוך הביב, טָהוֹר, והטעם לשני דינים אלו, באופן שהטומאה בבית הטעם שאין הדברים שבביב נטמאים, ואין הביב נחשב כאחד הפתחים של הבית שנטמא, לפי שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת – הדרך היא להוציא את המת או כזית ממנו מהבית לרשות הרבים דרך הפתחים, ולא דרך הביב, וְהטעם באופן שהטומאה בביב שאין מה שבבית נטמא, לפי שאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס מהביב אל הבית.

אמנם אם באותו ביב יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח – אויר בגובה טפח, וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ לרשות הרבים פוֹתֵחַ טֶפַח, והַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ – כזית מהמת נמצא בתוך אותו הביב, אף שיש אויר טפח מעל המת ואין זו 'טומאה רצוצה' הבוקעת ועולה, מכל מקום כיון שאין לטומאה פתח של טפח על טפח לצאת ממנו, שהרי הפתח לרשות הרבים קטן מטפח על טפח, הרי נחשב אותו ביב כ'קבר סתום', שאם יש אהל על גביו, כמו כאן שיש בית עליו, הַבַּיִת כולו טָמֵא, כיון שטומאת הקבר עולה לכל האהל שעל גביו (ואם לא היה אהל על גבי אותו קבר סתום, היתה טומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, ויורדת עד לתהום). ובאופן זה שיש בביב גובה טפח, אך אין לו פתח של טפח על טפח לרשות הרבים, והיתה טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ – כלי המונח בתוך הביב הרי הוא טָהוֹר, כיון שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת מהבית לרשות הרבים דרך פתחים, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס לתוך הביב שאין ממנו יציאה של טפח על טפח לרשות הרבים. (ואף שטומאת אהל המת בוקעת עד לתהום, זהו לענין טומאת כלים המונחים בקרקע שתחת האהל, אך כאן שיש בביב חלל בגובה טפח הנחשב כמקום בפני עצמו, ובתוכו מונחים הכלים, אל הטומאה בוקעת לתוך אותו חלל ואין הכלים שבתוכו נטמאים).

אֵין בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח – אם באותו ביב לא היה אויר בגובה טפח, וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח (ובאופן זה אפילו היה שם פותח טפח לרשות הרבים היה הדין כן), והיתה טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, כיון שאין אויר טפח על גבי הטומאה הרי זו 'טומאה רצוצה', הבוקעת ועולה עד לרקיע ויורדת עד לתהום, ולכן הַבַּיִת שמעל הביב טָמֵא, וכל מה שבתוכו נטמא. ואם היתה טֻמְאָה בַבַּיִת, הרי טומאת אהל המת בוקעת ויורדת עד לתהום, וכיון שאין בביב גובה טפח אינו נחשב כרשות בפני עצמה, ולכן כל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, טָמֵא.

וכל הדינים הללו האמורים באהל המת, אין זה דוקא באהל שנעשה בכוונה בידי אדם, אלא אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת – המליחות של הארץ 'אכלה' את האדמה ויצרה בו חורים, וְכֵן מִרְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים – שורות אבנים הסדורות זו על גבי זו, ולפעמים נוצרים חללים בין האבנים, וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת – קורות עץ הסדורות שורות שורות, ונוצרו ביניהם חללים, בכל האופנים הללו כשיש חלל טפח על טפח הרי הוא מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, כפרטי הדינים שהתבארו לעיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בכוונה בִּידֵי אָדָם, אֵינוֹ אֹהֶל, ולכן חורים שנעשו מאליהם, או אפילו שנעשו על ידי בני אדם אך ללא כוונה, כמו במרבך אבנים או סואר קורות, אינם נחשבים אהל לענין טומאת מת, וּמוֹדֶה רבי יהודה בִשְׁקִיפִים וּבִסְלָעִים – בחורים העשויים בסלעים, בין שנעשו על ידי הגשמים (ומכונים 'שקיפים'), ובין שנעשו מאליהם (ומכונים 'נקיקי סלעים'), שאף על פי שאינם עשויים בידי אדם, כיון שדרך בני אדם להשתמש בהם כאהלים, אף לענין טומאת מת יש להם דין אהל.