מסכת אהלות, פרק טז, משנה ד

משנה ד: הַבּוֹדֵק, בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה וּמַנִּיחַ אַמָּה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה. הַמוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם טֻמְאָה, אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ. הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, אֵינוֹ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ:

משנה ד: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, יש אופנים שהמוצא מתים קבורים באדמה עליו לבדוק למרחק של עשרים אמה אם יש שם מתים נוספים, ומבארת המשנה את אופן הבדיקה, הַבּוֹדֵק, אינו צריך לחפור את כל הקרקע במרחק של עשרים אמה ברציפות, אלא בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה, וּמַנִּיחַ אַמָּה שאינו בודקה, כיון שזהו השיעור הקטן ביותר שמשאירים בין קבר לקבר, ולכן מניח אמה סמוך למת האחרון שמצא, ששם ודאי לא קברו מת נוסף, ובודק את האמה הבאה, וכן הלאה, מניח אמה ובודק אמה עד שמגיע למרחק של עשרים אמה. ובאותה אמה על אמה שהוא בודק, עליו לחפור ולהעמיק עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע, אוֹ לִבְתוּלָה – לקרקע שניכר עליה שלא נחפרה מעולם.

עתה מבארת המשנה את דינם של החופרים כדי לחפש אחר קברות נוספים, כל זמן שלא מצאו, לגבי טומאה וטהרה: הַמוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם טֻמְאָה – מאותן אמות שעליו לחפור עד למרחק של עשרים אמה, שיש לחשוש שמא כשיסיים את חפירתו ימצא שהיה שם מת ויתברר שהיה העפר טמא, הרי זה אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ – רשאי לאכול בתרומה, אם הוא כהן (ואמנם לכתחילה אסור לכהן לבדוק מחשש שאכן תימצא שם טומאה, אך אם אירע שבדק אינו נחשב לטמא ורשאי לאכול בתרומה), כיון שלא הוחזקה שם עדיין כל טומאה, והרי הוא בחזקת טהרה, אבל הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל – המפקח גל של אבנים שנפל על אדם ויש חשש שמא מת, אם הוא כהן אֵינוֹ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ, כיון שהוחזקה טומאה באותו גל, יש לחשוש שמא האהיל על הטומאה ונטמא.