מסכת ביצה, פרק א, שיעור 15

אָמַר רַב אָחָא מִשְּׁמֵיהּ (-משמו) דְּמַר זוּטְרָא, הַאי מַאן דְּאָבַד לֵיהּ חוּטָא דְּכִיתָּנָא בִּגְלִימָא דְּעַמְרָא – מי שהתערב לו חוט של פשתן בבגד של צמר, וְנַתְּקֵיהּ – וניתק את אותו חוט, וְלָא יְדִיעַ אִי נַתֵּיק וְאִי לֹא נַתֵּיק – ואינו יודע אם התנתק כולו או רק חלקו, שַׁפִּיר דָּמֵי – מותר הבגד בשימוש, ואינו צריך לחשוש שמא נשאר חלק מחוט הפשתן בבגד. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון דמִדְּאוֹרַיְיתָא – מעיקר דין התורה, הרי 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז' אָמַר רַחֲמָנָא – נאמר בפסוק, ומלשון 'שַׁעַטְנֵז' יש ללמוד שאין איסור בדבר עַד שֶׁיְּהֵא הבגד המעורב בצמר ופשתן שׁוּעַ – סרוק יחד, צמר ופשתן, טָווּי – חוטי הצמר וחוטי הפשתן נטוו יחד, וְנוּז – ושיהיו ארוגים יחד, אך בלא זה אין תערובת חוט פשתן אוסרת את הבגד (כך פירש רש"י, אך דעת ר"ת והר"ן ועוד ראשונים שגם אם כל אחד מהמינים סרוק וטווי ושזור בפני עצמו, וחיברם יחד, יש בכך איסור תורה, וסתם בגד אינו שזור ואינו אסור מן התורה), וְרַבָּנָן הוּא דְּגָזְרוּ בֵּיהּ – וחכמים הם שגזרו איסור אף באופן שהיה החוט מעורב ללא סריקה טוויה ואריגה, וְהַאי – ובאופן זה שאנו עוסקים בו, כֵּיוָן דְּנַתְּקֵיהּ – כיון שניתק את עיקר החוט, נַתְּקֵיהּ – אנו מניחים שניתק את כולו, ולא אסרו חכמים דבר זה במקום ספק.

מקשה הגמרא, מַתְקִיף לָהּ – הקשה רַב אַשִׁי על עיקר דין זה, שאין איסור תורה בכלאיים עד שיהיו הצמר והפשתן סרוקים וטוויים וארוגים יחד, וְאֵימָא – שמא נאמר שאין זו כוונת התורה בלשון 'שעטנז', אלא די בכך שיהא אחד מהדברים, אוֹ שׁוּעַ, אוֹ טָווּי, אוֹ נוּז, וממילא אף כשנארג חוט אחד של פשתן בבגד צמר יש בכך איסור תורה, וכל זמן שאין האדם יודע בבירור שהוציא את החוט לגמרי, הבגד אסור מספק, כדין כל ספק איסור תורה, שמחמירים בו.

פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִילְכְתָא כְּמַר זוּטְרָא, שאין איסור תורה עד שיהיו הצמר והפשתן גם סרוקים גם טוויים וגם ארוגים יחד, ויש ללמוד זאת מִדְאַפְּקִינְהוּ רַחֲמָנָא בַּחֲדָא מִילְּתָא – מכך שכללה התורה את שלשת הדברים במילה אחת, של 'שעטנז', בא הכתוב ללמדנו שיש צורך שיתקיימו שלשת הדברים, ולולא זאת אין כאן אלא איסור דרבנן.

שנינו במשנה, 'זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנְּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ'. רַב שֵׁשֶׁת שָׁרָא לְהוּ לְרַבָּנָן – התיר לבני הישיבה לְשַׁדּוֹרֵי – לשלוח במתנה תְּפִלִּין בְּיוֹם טוֹב. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנה 'כָּל שֶׁנְּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ', ומשמע שדבר שאין משתמשים בו ביום טוב עצמו, אין שולחים אותו, וכיון שאין מניחים תפילין ביום טוב, מאחר והיום עצמו הוא 'אות', אם כן מדוע מותר לשולחם במתנה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב ששת, אין פירוש המשנה כמו שחשבת, אלא הָכִי קָאֲמַר – כך מתפרשת המשנה, זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנְּאוֹתִין בּוֹ בְּחוֹל, כלומר שהוא דבר מוכן לשימוש ואינו צריך תיקון, מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, ויש לקרוא את המשנה כך, 'כל שנאותין ממנו', והיינו אפילו בחול, 'ביום טוב משלחין אותו' (ואף שהתבאר במשנה שאין שולחים סנדל המסומר ביום טוב, הגם שהוא מותר לשימוש ביום חול, היינו כיון שבסנדל המסומר אירעה תקלה שמחמתה נהרגו רבים מישראל, החמירו בו יותר (ר"ן על הרי"ף שבת כז:))

סְלִיק לְהוּ בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה