מסכת ביצה, פרק א, שיעור 9

משנה

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי – לוח עץ גדול וכבד, שרגילים לכתוש בו את החיטים, שזו מלאכה האסורה ביום טוב, אף אם עושה כן כדי לִקְצֹב (-לחתוך) עָלָיו בָּשָׂר, ואף שבדרך כלל מותר ליטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך השימוש בגופו, וכאן צריך האדם את העלי לשימוש המותר, מכל מקום סוברים בית שמאי שהדבר אסור משום 'עובדין דחול', כי השימוש בכלי זה נראה כהנהגה של ימות החול. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר של בהמה שנשחטה ביום טוב לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן – במקום דריסת רגלי בני אדם, כדי שעל ידי זה יעובד העור ויהא ראוי למלאכה, וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ – לא יגביה כלל את העור ממקומו, לפי שמוקצה הוא (ואף שעור ראוי לשבת עליו, עור זה של בהמה שנשחטה היום, הרי הוא טרי ולח ואינו ראוי לישיבה), אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ בָּשָׂר הדבוק בו, וראוי לאכילה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, כיון שאם ייאסר על האדם ליטול את העור ממקומו ימנע לגמרי מלשחוט בהמות ביום טוב, כדי שלא להפסיד את העור, ותימנע שמחת יום טוב.

גמרא

שנינו במשנה, 'בית שמאי אומרים, אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר, ובית הלל מתירין'. תַּנָּא בברייתא, וְשָׁוִין – מודים בית הלל, שֶׁאִם כבר קִיצֵב עָלָיו בָּשָׂר, ואינו זקוק לו עתה, שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ, כיון שמוקצה הוא, כדין כלי שמלאכתו לאיסור. וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה, שאסור לטלטלו, היינו דוקא כשעושה זאת לתועלת הכלי עצמו, כגון שמטלטלו מֵחַמָּה לַצֵּל, כדי שלא יינזק מחום השמש, אֲבָל אם מטלטלו לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, כגון שצריך להשתמש בו למלאכת היתר, וְכן אם מטלטלו לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ של הכלי, כגון שצריך להניח במקומו דבר אחר, הדבר מֻתָּר, כִּדְּאוּקִימְנָא לָהּ – וכמו שהעמדנו דין זה במסכת שבת, בְּפֶרֶק כָּל הַכֵּלִים (קכג:) (אמנם היתר זה שנקט כאן הרי"ף הוא רק בשבת, אבל לגבי יום טוב הרי פוסק הרי"ף (פרק חמישי) שאסור לטלטל כלל כלי שמלאכתו לאיסור, אף אם עושה כן לצורך גופו או מקומו (הגהות חות יאיר). ומה שהתירו לקצב בשר על העלי אף שהוא מוקצה, היינו משום שמחת יום טוב (פסקי רי"ד)).

שנינו במשנה, 'בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לפני הדורסן' וְכוּ'. תָּנָא בברייתא, וְשָׁוִין – ומודים בית שמאי לבית הלל שֶׁמוֹלְחִין עָלָיו (-על גבי העור) בָּשָׂר לִצְלִי, ואף שעל ידי מליחה זו נמלח גם העור, ומתחיל עיבודו, מכל מקום כיון שעושה זאת בדרך הכנת הבשר לצליה, הדבר מותר. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר למלוח בשר על גבי העור, אֶלָּא לִצְלִי, דְּלֹא בָּעֵי מְלִיחָה טְפֵי – שאין צריך מליחה רבה, מאחר ועיקר הדם יוצא על ידי הצליה עצמה. אֲבָל לִקְדֵרָה – אם מולחו כדי לבשלו בקדירה, דְּבָעֵי מְלִיחָה טְפֵי – שצריך הבשר מליחה מרובה, לֹא – אסור לעשות כן על גבי העור, מִשּׁוּם דְּמִעֱבַּד לֵיהּ לְמַשְׁכָא בְּמִילְחָא – כיון שבאופן זה הוא מעבד ממש את העור על ידי המלח הרב שניתן על גבי הבשר, והדבר אסור.

שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי, 'מַעֲרִים וּמֹלֵחַ הָכָא וּמֹלֵחַ הָכָא, עַד דְּמָלַח כּוּלֵּיהּ', ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, מְמַלֵּחַ את הבשר עַל גַּבֵּי הָעוֹר, מְעַט מהבשר כַּאן, וּמְעַט מהבשר כַּאן, כל חתיכה במקום אחר של העור, עַד דְּמָלַח כּוּלֵּיהּ – עד שימלח את כל העור.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים של הבהמה ביום טוב, כיון שהם אסורים באכילה אין דינם כ'אוכל', ומליחתם נחשבת כמלאכת 'מעבד', וְאֵין מְהַפְּכִים בָּהֶן כדי שלא יסריחו, כיון שהם מוקצה האסור בטלטול. מִשּׁוּם (-בשם) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמְרוּ, שׁוֹטְחָן בָּרוּחַ, עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, כדי שלא יסריחו. אך תנא קמא חולק על רבי יהושע ואוסר לשוטחם ברוח, כיון שניכר הדבר שכוונתו לשם תיקון החלבים, ויש חשש שיבוא האדם גם למולחם ממש, שזהו איסור תורה של מעבד. אָמַר רַב מַתְנָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שמותר לשוטחם ברוח. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שכך אָמַר רַב מַתְנָה, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. פוסק הרי"ף: וְסוּגְיָן דְּעָלְמָא כְּלִישְּׁנָא בַּתְרָא – ומשמעות סוגיית הגמרא כלשון האחרונה, שאין הלכה כרבי יהושע, ואף לשוטחם ברוח, אסור.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מוֹלֵחַ אָדָם כַּמָּה חֲתִיכוֹת של בשר בְּבַת אַחַת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת, כיון שהכל נעשה בפעם אחת ובטירחא אחת, אין איסור בדבר. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה היה מַעֲרִים, וּמֹלֵחַ גְּרָמָא גְּרָמָא – כל חתיכה בפני עצמה, שלאחר שמלח את האחת לאוכלה בו ביום, נמלך בדעתו ואמר שרצונו לאכול חתיכה אחרת המובחרת ממנה, וכך היה מולח כמה חתיכות בזו אחר זו.