מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 72

גמרא

הגמרא מביאה מעשה, ממנו יש ללמוד שאין להוסיף בתארים על ה' יתברך יותר ממה שתיקנו חכמים בתפילה: הַהוּא דְּנָחִית וְצָלִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא – מעשה באדם שירד לפני התיבה להתפלל, לפני רבי חנינא, אָמַר אותו אדם בתפילתו 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, הֶחָזָק הָעִזּוּז הָאַמִּיץ הַיָרְאוּי'. אָמַר לֵיהּ רבי חנינא לאותו אדם, סִיַימְתִּנְּהוּ לְּכוּלְּהוּ שְׁבָחֵי דְּמָרָךְ – האם בכך שהארכת והוספת על נוסח התפילה סיימת לומר את כל שבחיו של הקדוש ברוך הוא, בתמיהה, והרי ודאי אין הדבר כן, והוסיף רבי חנינא ואמר לו, אֲנַן – אנחנו, הָנֵי תְּלָת דְּאַמְרִינָן – אפילו את אותם שלשה שבחים שאנו אומרים, 'הגדול הגיבור והנורא', אִי לַאו דְּכַתְבִינְהוּ מֹשֶׁה בְּאוֹרַיְיתָא – אם לא שכתבם משה רבינו בתורה, וְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תַּקְּנִינְהוּ – ואם לא שאנשי כנסת הגדולה תיקנו אותם בנוסח התפילה, לֹא הֲוִינָן יָכְלִין לְמֵימַר לְהוּ – לא היינו יכולים לומר שבחים אלו, מהטעם שיבואר להלן, וְאַתְּ אַמַרְת וְאָזְלַת – ואתה הולך ואומר את כל השבחים הללו, והרי אין בזה כל כבוד וגדולה כלפי ה', מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְהָיוּ מְקַלְּסִין [-משבחים] אוֹתוֹ בְּכך שיש לו אלף אלפים דינרים שֶׁל כֶּסֶף, וכי יש בזה שבח, וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ, ואף כל לשונות השבח שאנו אומרים אינם מגיעים לשבחיו האמיתיים של ה', ואין להוסיף על השבחים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לאומרם.

שנינו במשנתנו שהאומר 'מוֹדִים, מוֹדִים' מְשַׁתְּקִים אוֹתוֹ, לפי שנראה כמודה לשתי רשויות ח"ו.

מוסיפה הגמרא, וְכָל הָאוֹמֵר בקריאת שמע 'שְׁמַע, שְׁמַע', הרי זה כְּאִלּוּ אוֹמֵר 'מוֹדִים מוֹדִים', ומשתקים אותו, כיון שאף בזה נראה הדבר כאילו מקבל על עצמו שתי רשויות. אמנם יש חילוק בדבר, וְהַנֵי מִילֵּי – דין זה, שמשתקים את הכופל את שמע, היינו כִּדְאָמַר מִילְּתָא מִילְּתָא וְתַנְיֵיה – כשחוזר וכופל כל מילה ומילה, אֲבָל הַקּוֹרֵא פָּסוּק שלם מִקְרִיאַת שְׁמַע, וְכוֹפְלוֹ – וחוזר עליו פעם נוספת, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, כיון שאין צורך בכך, אֲבָל מכל מקום אין זה חמור כל כך, ואינו נראה כמקבל שתי ראשויות, ולכן שְׁתוּקֵי לֹא מְשַׁתְקִינָן לֵיהּ – אין משתיקים אותו.

משנה

הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה כשליח ציבור, לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים המברכים את העם 'אָמֵן', מִפְּנֵי הַטֵּרוּף – מפני הבלבול, שמתוך שמפסיק את תפילתו בעניית 'אמן', יטעה בהמשך התפילה. וַאפילו אִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אחר, אֶלָּא הוּא – שליח הציבור, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, כיון שהוא עשוי לטעות ולהתבלבל בתפילתו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ – אך אם הוא בטוח בכך שֶׁהוא נּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, ולא יטעה, רַשַּׁאי לעשות כן.

גמרא

התבאר במשנה לעיל שאם שליח הציבור טעה בתפילתו, ומבקשים מאדם אחר שיתפלל במקומו, לא יסרב. מביאה הגמרא ברייתא, בה מבואר מתי צריך האדם לסרב לעבור לפני התיבה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה – אדם שמבקשים ממנו לעבור לפני התיבה, צָרִיךְ לְסָרֵב תחילה, כאומר איני ראוי לכך, וְאִם אֵינוֹ מְסָרֵב כלל, אלא יורד מיד, דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶּׁאֵין בּוֹ מֶלַח. וְאִם מְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי, דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁהִקְדִיחָתוֹ – כאילו 'נשרף' ואינו ראוי לאכילה מריבוי מֶלַח. אלא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, פעם רִאשׁוֹנָה שמבקשים ממנו, מְסָרֵב. פעם שְׁנִיָּה, מְהַבְהֵב – מכין עצמו כמתרצה בכך, ופעם שְׁלִישִׁית, פּוֹשֵׁט רַגְלָיו וְיּוֹרֶד.