מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 78

כפי שהתבאר, ברכת הפירות ראויה לפרי העיקרי שעבורו נוטעים את העץ או השיח, אך לגבי דברים אחרים הטפלים לו, אף שהם גדלים על אותו עץ, אין ברכתם 'העץ' [ונחלקו האמוראים אם ברכתם 'האדמה' או 'שהכל']. 'צְלָף' הוא מין עץ שיש בו שלשה חלקים הראויים לאכילה, 'אַבִיוֹנוֹת', והם הפרי העיקרי. 'קַפְרִיסִין', והם קליפות הפרי, הראויות גם הם לאכילה. ו'לולבים', שהם העלים שלו, הראויים לאכילה. הגמרא דנה במקומות שונים מה נקרא ה'פרי' העיקרי של אילן זה, לגבי הלכות שונות, ויש מכך גם נפקא מינה להלכות ברכות, וכדלהלן:

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, צְלָף שֶׁל עָרְלָה, שעדיין לא עברו שלש שנים מנטיעתו, זוֹרֵק אֶת הָאַבִיוֹנוֹת, שהם הפרי העיקרי של האילן, ואסורים באכילה משום ערלה, וְאוֹכֵל אֶת הַקַפְרִיסִין, כי מאחר ואין הם נחשבים כ'פרי' העיקרי של אילן זה, אינם נאסרים משום ערלה.

מספרת הגמרא, רַבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמַר בַּר רַב אַשִּׁי דְּקָא זָרִיק אַבִיוֹנוֹת וְקָא אָכִיל קַפְרָס – רבינא ראה את מר בר רב אשי שנוהג כן בעצמו באילן של ערלה, שהשליך את האביונות ואכל את הקפריסין. וְהִלְכְתָא הָכִין – וכך היא ההלכה, דְּזוֹרֵק אֶת הָאַבִיוֹנוֹת של ערלה, וְאוֹכֵל אֶת הַקַפְרָס. עתה דנה הגמרא בפירות הצלף לגבי הלכות ברכות: וּמִדְלְּגַבֵּי עָרְלָה לַאו פֵּירָא הוּא – ומכך שלגבי דיני ערלה אנו אומרים שהקפריסין אינם נחשבים כ'פרי', ולכן אינם נאסרים, גַּבֵּי בְּרָכָה נַמִי לַאו פֵּירָא הוּא – אף לגבי הלכות ברכות אין הקפריסין נחשבים כ'פרי', וְלֹא מְבָרְכִינָן עִילוּיֵהּ – ואין מברכים עליהם 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ', אֶלָּא 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', [ואף שלעיל פסק הרי"ף הלכה כשמואל, שברכת ה'קורא' היא 'שהכל', ולא 'האדמה' בגמרא כבר מבואר שאין סתירה בין הדינים, כיון שאין בני אדם נוטעים את הדקל על דעת לאכול את ה'קורא', כיון שבכך הם ממעטים את הענפים, ולכן אדם הנוהג באופן שונה ואוכלו, מברך שהכל. אך את הצלף נוטעים אנשים גם על דעת כן שיאכלו את הקפריסין, ולכן מברכים עליהם בורא פרי האדמה [אך לא בורא פרי העץ, כיון שסוף סוף אין זה הפרי העיקרי שבאילן].

הגמרא מבארת את הברכה הראויה על התבלינים פלפל וזנגביל, ומביא הרי"ף את מסקנת הסוגיא: פִּלְּפְּלֵי רְטִיבָתָא – פלפלים 'רטובים', כלומר לחים וטריים, מברך עליהם 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה' [אף שהפלפל גדל על העץ, מכל מקום כיון שעיקר נטיעתו אינה לאכילה כשהוא יבש, אלא להשתמש בו כתבלין, אף שמכוונים גם שמקצת ממנו יאכל חי, אין מברכים עליו העץ אלא האדמה, וכמו שהתבאר לעיל לגבי קפריסין של הצלף (רמב"ן ומאירי)], וִיבֶשְׁתָּא – ועל פלפל יבש, וְלֹא כְּלוּם – אין מברכים דבר, דְּלָאו אוּכְלָא הוּא – שהרי אין זה מאכל כלל, אלא תבלין. וְכֵן זַנְגְּבִילָא רְטִיבָתָא – זנגביל טרי, מְבָרֵךְ עָלֵיהּ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וִיבֶשְׁתָּא – ועל זנגביל יבש, וְלֹא כְּלוּם.

'חָבִיץ קְדֵּירָא' – מין מאכל קרוש, העשוי בקדירה, ומורכב מסולת, שמן ודבש, וְכֵן דַּיְסָא דִכְעֵין חָבִיץ קְדֵּירָא – דייסה של חיטים שנכתשו ונדבקו (רבינו יונה) העשויה כעין אותו חביץ קדירא, כְּגוֹן דְּאִיכָּא בָּהּ דּוּבְשָׁא – באופן שיש בה דבש, והיא קרושה, רַב יְהוּדָה אָמַר, ברכתם של מינים אלו היא 'שֶׁהַכֹּל', כיון שהדבש הוא העיקר. וְרַב כַּהֲנָא אָמַר, ברכתם 'בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת', כיון שהקמח הוא העיקר. אָמַר רַב יוֹסֵף, נְקוֹט דְּרַב כַּהֲנָא בְּיָדְךָ – תפוס להלכה את דבריו של רב כהנא, שהברכה על מאכלים אלו היא 'מזונות', כיון דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם כלל זה, כָּל מאכל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין – אחד מחמשת מיני דגן [שהם חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל], אפילו אם אין זה עיקר התבשיל, אלא יש בו דבר אחר שהוא העיקר, מכל מקום מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וכיון שבמאכלים אלו יש תערובת חיטה או קמח חיטה, אף אם הרוב הוא הדבש, מכל מקום ברכתם בורא מיני מזונות. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – כן היא ההלכה. ומוסיף הרי"ף ומבאר, פֵּירוּש 'חָבִיץ קְדֵּרָא' הוא מה שקוֹרִין לוֹ היִשְׁמְעֵאלִים 'כוּבִיץ'.