מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 80

וְ'רִיהַטָא' דְּמָחוֹזָא – כעין 'חביץ קדירא' המובא לעיל, העשוי מסולת שמן ודבש, אך אינו עבה כל כך, שדרך בני העיר לעשותו, בֵּין דְּמַפְשֵׁי בֵּיהּ קִימְחָא וּבֵין דְּלֹא מַפְשֵׁי בֵּיהּ קִימְחָא – בין אם מרבים בו בנתינת קמח, ובין אם אין מרבים בקמח שבו, כיון שיש בו קמח, ואפילו מעט, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, כְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

אָמַר רַב יוֹסֵף, הַאי חַבִיצָא – מין מאכל שמפוררים בו לחם [ומדבקים אותו בדבש וכדומה בלא בישול. (רבינו יונה)], אִי אִית בֵּיהּ פֵּירוּרִין כַּזַּיִת – אם יש בו פירורי לחם בגודל כזית, מְבָרֵךְ עָלֵיהּ [-עליו] 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם מן הארץ', וְאחרי האכילה שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת – ברכת המזון. וְאִי לֵית בֵּיהּ פֵּירוּרִין כַּזַּיִת – ואם אין בו פירורי לחם בגודל של כזית, אלא קטנים יותר, דינו ככל תבשיל שמעורב בו מין דגן, שבַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֵיהּ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְבַסּוֹף מברך בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ – על המחיה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֲפִילוּ אם מעורבים בתבשיל זה פֵּרוּרִין שֶּׁאֵין בָּהֶן כַּזַּיִת, מכל מקום מְבָרְכִין עָלֵיהּ הַמּוֹצִיא. ומבררת הגמרא את שיטת רב ששת, אָמַר רָבָא, וְהוּא – ובתנאי דְאִיכָּא עָלֵיהּ תּוֹרִיתָא דְנַהֲמָא – שיש על פירורים אלו 'תורת לחם', כלומר, שיש להם מראה של לחם, ולא נימוחו לגמרי בקדירה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאף אם התערבו בתבשיל פירורים הפחותים מכזית, אם יש להם מראה לחם, מברך המוציא [ואם יש בהם כזית, אף שאין בהם צורת לחם, מברך המוציא (רבינו יונה)].

הגמרא דנה עתה במיני עיסות שונות, ומבארת האם הם חייבים בהפרשת חלה. ויש להקדים שחיוב חלה הוא רק על לחם, שנאמר (במדבר טו יט) 'וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה". הגמרא דנה עתה על מיני עיסות שונים האם יש להם דין 'לחם' לענין זה.

אָמַר אַבַּיֵּי, 'טְרִיתָא', פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. מבררת הגמרא, מַאי – מה טיבה של אותה עיסה המכונה 'טְרִיתָא'. ומביאה הגמרא שלשה ביאורים, א. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שזהו מְרַתַּח גָבִיל – קמח ומים בחושים יחד, שניצוקו על כירה רותחת. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שזהו נַהֲמָא דְהַנְדְקָא – לחם העשוי בארץ הודו, והוא בצק הנתון בשיפוד ותלוי בתנור, וכל משך האפיה מושחים אותו בשמן או מי ביצים ושמן. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי שזהו לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָּח – לחם שאופים אותו עבור מין תבשיל הקרוי 'כותח', המורכב מפירורי לחם, ואין אופים אותו בתנור אלא בשמש.

ומסייעת הגמרא לדעה האחרונה, דְּתָנִי – שכך שנה רַבִּי חִיָיא בברייתא, לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָּח פָּטוּר מִן הַחַלָּה. וְאמנם מבואר בגמרא שיש חילוק בדבר, שאִם עֲשָׂאָהּ כְּעָבִין – כלחמניות נאות, ובכך גילה דעתו שכוונתו לאוכלם כלחם, חַיֶיבֶת בחלה. ואם עשאה (כְּלוֹמְדִים – כקרשים, כלומר חתיכות חסרות צורה, וגילה דעתו שישתמש בלחם זה לצורך כותח, פְּטוּרָה העיסה מן החלה).

עתה מבאר הרי"ף את דין ה'טריתא' לענין ברכה ראשונה ואחרונה: וְהָא טְרִיתָא דְּאַרְעָא – ומאכל זה המכונה 'טריתא', שהתבאר לעיל שהוא פטור מן החלה, מְבָרְכִינָן עָלֵהּ – מברכים עליו בתחילה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וְאִם קָבַע סְעוּדְתֵיה עִילָוֵּהּ – ואם קבע האדם סעודתו על מאכל זה, מְבָרֵךְ עָלֵהּ בתחילה הַמּוֹצִיא, וּלאחר אכילתו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת – ברכת המזון.

מספרת הגמרא, מַר זוּטְרָא, קָבַע עָלֵהּ – היה קובע סעודתו על מאכל זה, וּבָרִיךְ עָלֵהּ – והיה מברך עליו הַמּוֹצִיא בתחילה וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בסוף.

מוסיפה הגמרא, אָמַר מַר בַּר רַב אַשִׁי, וְאם אפו את ה'טריתא' הזה באופן שלא יחמיץ, אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח [אם אפאו לשם מצת מצווה], מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בכך, לפי ש'לֶחֶם עֹנִי' קָרִינָא בֵּיהּ – עיסה זו נחשבת כ'לחם עוני', ואף שדרך לאכול את ה'טריתא' לפעמים לשם תענוג, אין הוא נחשב כ'מצה עשירה', שאין יוצאים בה, אלא הוא נחשב כלחם עוני (בית יוסף).