מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 93

משנה

משנתנו מבארת שהדין שהתבאר לעיל, שהמברך על החלק העיקרי בסעודתו פוטר בכך את הדברים הטפלים לו, נידון אצל כל אדם לגופו, ויתכנו מקרים שהפת, שבדרך כלל היא העיקר, תהיה טפילה (רבינו יונה).

הֵבִיאוּ לוֹ לאדם מָלִיחַ – דבר מלוח בִּתְּחִלָה, וזו עיקר אכילתו, וְהביאו לו פַת עִמּוֹ כדי להפיג את טעם המליחות מפיו, מְבָרֵךְ עַל המָלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, לפי שֶׁבמקרה זה הַפַּת טְפֵילָה לוֹ.

מסיימת המשנה: זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא עִיקָּר, וְעִמוֹ טְפֵילָה, מְבָרֵךְ רק עַל הַעִיקָּר, וּפוֹטֵר בברכה זו אֶת הטְפֵילָה.

גמרא

שנינו במשנה שאם הפת טפילה למליח, מברך רק על המליח. תמהה הגמרא, וּמִי אִיכָּא מִידֵי – וכי יש מקרה כה בעולם, דְּהֲוֵי מָלִיחַ עִקָּר וּפַת טָפֵל, והרי בדרך כלל הפת היא המאכל העיקרי, והמליח טפל לה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עוּלָא, בְּאוֹכְלֵי פֵּרוֹת גִּנּוֹסַר שָׁנִינוּ – משנה זו עוסקת בבני אדם האוכלים פירות הבאים ממקום ששמו גינוסר, ופירותיו מתוקים מאד, וכדי להעביר את המתיקות אוכלים הם דברים מלוחים, אך כיון שהמלוח לבדו אינו נאכל כראוי, אוכלים עמו פת, ונמצא שהפת טפילה למליח.

משנה

משנתנו מבררת את הברכה האחרונה הראויה על פירות משבעת המינים: אדם שאָכַל תְּאֵנִים, וְעֲנָבִים, וְרִמּוֹנִים, כלומר, אחד או יותר ממינים אלו, בשיעור כזית, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם שָׁלוֹשׁ בְּרָכוֹת – ברכת המזון, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל [וטעמו, כיון שלאחר הפסוק המזכיר את שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל כתבה התורה 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ', הרי שעל השביעה מפירות אלו יש לברך ברכת המזון (גמרא)]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, על אכילת פירות אלו מברך האדם בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ – ברכה אחת הכוללת בתוכה בקצרה את הענינים המוזכרים בשלשת הברכות של ברכת המזון [כיון שיש הפסק בתורה בין שבעת המינים לבין מצוות ברכת המזון שבתורה, ונאמר בינתיים 'אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם', הרי שמצוות ברכת המזון נאמרה על ה'לחם' המוזכר בפסוק הסמוך, ולא על שבעת המינים המוזכרים בפסוק הקודם (גמרא)]. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָכַל שָׁלוּק – ירקות שלוקים במים, וְהוּא מְזוֹנוֹ – וקבע עליו סעודתו, מְבָרֵךְ עָלָיו שָׁלוֹשׁ בְּרָכוֹת – ברכת המזון.

הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ – מחמת שהוא צמא, אוֹמֵר – מברך 'שֶׁהַכֹּל נהיה בדברו'. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, לפני שתיית המים מברך 'בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וחסרונן'.

גמרא

הגמרא מבארת מה היא הברכה הראויה על מאכל העשוי מחמת מיני דגן: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין – מחמשת מיני דגן, שהם חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושיפון, שכולם בכלל מין חיטה ושעורה המוזכרים בתורה, בַּתְּחִלָּה – לפני האכילה מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְבַסּוֹף – לאחר אכילתו, מברך בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ.

אָמַר רַבָּה בַּר מָארִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל מאכל שֶׁהוּא מֵשִׁבְעַת הַמִּינִים, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ', וּלְבַסּוֹף – לאחר אכילתו, מברך בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ.