מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 119

אגב המבואר לעיל בדין חמי טבריא, שיש חילוק בין הטבלת ידים במעיין לבין נטילת ידים בכלי, מביאה הגמרא חילוק נוסף בענין זה: מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת הַבְּהֵמָה, בְּכֵלִים – אם נוטל מהם ידים בכלי, הרי הם פְּסוּלִים, כיון שלא תיקנו חכמים נטילת ידים במים כאלו. בְּקַרְקַע – אם הם נמצאים בקרקע ויש בהם שיעור מקוה, כְּשֵׁרִים להטביל בהם את הידים, כיון שהטבלת ידים במקוה מועילה מעיקר הדין, כמו הטבלת כל הגוף. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, מה הם 'מים שנפסלו משתיית הבהמה', יֵשׁ אוֹמְרִים שהכוונה למַיִם מְלוּחִין, שֶּׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְלַקֵּק מֵהֶם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שהכוונה למַיִם עֲכוּרִין – מלוכלכים ומעורבים בעפר, שֶׁקְרוֹבִין לִהְיוֹת כְּטִיט הַנִּדוֹק – כמו טיט רך שניתן לשופכו מכלי אל כלי.

אָמַר רַב אִידִי בַּר אַבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשִׁיאָן, מעיקר הדין אֵין נְטִילַת יָדַיִם נצרכת לְאכילת חֻלִּין, אפילו למי שמקפיד לאכול חולין בטהרה, שהרי אף על פי שגזרו על סתם ידים [שלא נזהר האדם בשמירתן] שיהיו שניות לטומאה, אין חולין נעשים שלישי לטומאה, ואינם נפסלים במגען, אֶלָּא הטעם שהצריכו חכמים נטילת ידים הוא מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה – מחשש שיבואו לאכול תרומה ללא נטילת ידים, ובתרומה יש שלישי לטומאה, והרי היא נפסלת במגען של הידים, השניות לטומאה. וְעוֹד טעם לנטילת ידים, מִשּׁוּם מִצְוָה. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא אותה מִצְוָה. אָמַר אַבַּיֵּי, מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים, שציוו על הנקיות. וְרָבָא אָמַר, מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, ומביאה הגמרא את דברי רבי אלעזר בן ערך, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בפסוק 'וְכָל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בְּמַיִם', ולכאורה קשה, כיצד תועיל שטיפת ידים לזב, והרי צריך הוא לטבול את כל גופו במקוה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, [מִכַּאן אָמְרוּ חֲכָמִים שיש רמז לִנְטִילַת יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה], וסיום הפסוק אינו עוסק בזב, אלא בכל אדם, שצריך לשטוף ידיו במים לפני אכילתו [אמנם אין זה אלא סמך שמצאו חכמים בפסוק, אך באמת כל הפסוק עוסק בזב, ואכן צריך הוא טבילת כל גופו, וכתבה התורה לשון 'ידיו' ללמד שרק חלק הגוף החיצוני, כמו ידיו, צריך שיבואו עליו מים, ולא בית הסתרים כמו חלל הפה וכדומה (רבינו יונה)].

הגמרא דנה עתה במאכלים נוספים, האם ומדוע תיקנו להם נטילת ידים:

אָמַר רַבי אוֹשַׁעְיָא, עיקר תקנת נטילת ידים הוא משום תרומה, ותיקנו כן באכילת פת, כיון שהיא עשויה מתבואה החייבת בתרומות ומעשרות, אבל באכילת סתם פרי לא תיקנו חכמים נטילת ידים, לפי שאין מצוי שיהא הפרי חייב בתרומות ומעשרות [שהרי מן התורה אין חיוב תרומות ומעשרות אלא בענבים שעשו מהם יין, או בזיתים שעשו מהם שמן, ובתבואה], כָּל מאכל שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין, צָרִיךְ לִנְטִילַת יָדַיִם קודם אכילתו. כיון שמשקים הנוגעים ב'שני לטומאה' נעשים כ'ראשון לטומאה' מדרבנן, וכשנוגע בפרי הרטוב בידיו שהם שניות לטומאה נעשים המים 'ראשון', ומטמאים את הפרי. [אמנם באדם השותה משקה ממש לא תיקנו נטילת ידים, כיון שאין דרך לשתות משקה בידים, אלא בכלי, ואין המשקים נטמאים מפיו של האדם השותה, כיון שלא גזרו טומאה אלא על ידיו (רבינו יונה)].

דין נוסף, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, לֹא אָמְרוּ שיש צורך בנְטִילַת יָדַיִם לַפֵּרוֹת – לאכילת פירות סתם, שאינם רטובים, אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת בִּלְבַד, ולא מטעם סרך תרומה. אומרת הגמרא, וְרבי אושעיא, הסובר שנטילת ידים לפירות היא הנהגה טובה של נקיות, פְּלִיגָא – חולק על דבריו דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, הַנּוֹטֵל יָדָיו לַפֵּרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִגַּסֵּי הָרוּחַ – מבעלי גאוה, כיון שלא תיקנו חכמים נטילת ידים לסתם פירות.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּא, זִימְנָא חֲדָא הַוֵה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי – פעם אחת עמדתי לפני רבי אמי ורבי אסי, וְאַיְיתֵי לְקַמַּיְהוּ כַּלְכָּלָה דְּפֵירֵי – והביאו לפניהם סל של פירות, אָכְלוּ רבי אמי ורבי אסי מהפירות, וְלֹא מָשׁוּ יְדַיְיהוּ – ולא נטלו ידיהם, וְלֹא סָפוּ לִי מִינֵּיהּ – ולא נתנו לי לאכול מפירות אלו, וּבְרִיכוּ כָּל חַד וְחַד לְחוּדֵיהּ – וכל אחד מהם בירך לעצמו, ולא זימנו. אומרת הגמרא, שְׁמַע מִינַהּ תְּלַת – יש ללמוד מכאן שלשה דינים, א. שְׁמַע מִינָהּ אֵין נְטִילַת יָדַיִם לַפֵּרוֹת, ולכן רבי אמי ורבי אסי לא נטלו ידיהם. ב. וּשְׁמַע מִינָהּ שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ, ואינם מזמנים, מִצְוָה לֵיחָלֵק – מצוה שכל אחד יברך בפני עצמו, ולא יברך האחד ויוציא את חבירו ידי חובתו. ג. וּשְׁמַע מִינָהּ אֵין זִמּוּן לַפֵּרוֹת – אין מברכים ברכת הזימון על אכילת פירות, שאם לא כן היו מבקשים מרבה בר בר חנא שיאכל עמהם מהפירות, כדי שיצטרף עמהם לזימון.