משנה ד: אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

משנה ד: אֵבְרֵי קרבן חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי קרבן עוֹלָה, והרי אברי החטאת נאכלים לכהנים, ואילו אברי העולה מוקטרים על גבי המזבח, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן את כל האברים יחד לְמַעְלָן, על גבי העצים הנשרפים, וְאף על פי שמעורבים בהם אברי חטאת שאינם ראויים להקטרה, רוֹאֶה [-מחשיב] אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים, וטעמו, כיון שהאיסור להקטיר על המזבח את אברי החטאת נלמד מהפסוק (ויקרא ב יא) 'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'", ודרשו חכמים את הפסוק כאילו נאמרו בו שלשה איסורי הקטרה, א. כל שאור. ב. כל דבש. ג. כל ש'ממנו אשה לה", כלומר, כל דבר שחלק ממנו מוקטר על גבי המזבח, אסור להקטיר את החלק שאינו מיועד להקטרה, וכיון שאימורי החטאת קרבים על המזבח, אסור להקטיר את שאר אברי החטאת על גבי המזבח. אמנם, כיון שבפסוק שלאחריו נאמר (שם ב יב) 'קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ', סובר רבי אליעזר שיש ללמוד מכך שהאיסור להעלות את האברים הללו הוא רק כשמקטירם לשם 'ריח ניחוח', אבל אם מעלה אותם בתורת עצים אין בכך כל פסול, וממילא יכול הוא להעלות את האברים הללו ולהתנות שהאברים של העולה יהיו לשם הקטרה, והאברים של החטאת יהיו לשם עצים. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן – ימתינו עד שיעבור עליהם זמן אכילתם ויפסלו, וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וטעמם הוא כפי שהתבאר בדברי רבי אליעזר, שכל דבר שחלק ממנו מוקטר אסור להקטיר את חלקיו האחרים, ואינם סוברים שהאיסור הוא רק לריח ניחוח, אלא אסור להעלותם אפילו לשם עצים.