מסכת זבחים, פרק ח, משנה ו
משנה ו: דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם:
משנה ו: המשנה מבארת עתה את דינו של דם קדשים שהתערב במשקים אחרים, האם ניתן להשתמש בו להזייה על המזבח: דָּם קדשים שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, והיינו באופן שנפלו המים לתוך הדם [אך אם נשפך הדם לתוך המים, כל טיפה של דם שנפלה למים מתבטלת בו, והכל נפסל], אִם יֶשׁ בּוֹ עדיין מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב הדם בְּיַיִן אדום, ולא ניתן להבחין אם האדמומית היא מחמת הדם או מחמת היין, רוֹאִין אוֹתוֹ – משערים זאת כְּאִלּוּ היין הוּא מָיִם, ואם היה שיעור היין כזה שאילו היה הוא מים לא היה ניכר צבע הדם, פסול. נִתְעָרֵב דם הקרבן בְּדַם בְּהֵמָה של חולין אוֹ בְּדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם, כיון שלשיטתו מין במינו אינו בטל, ולכן אפילו אם התערב מעט דם של קדשים בדם מרובה של חולין, כשרה התערובת להזיה, אף על פי שאילו היה זה מים, לא היה הדם ניכר בו [רבי יהודה לומד דין זה מכך שביום הכפורים מערבים את דם הפר עם דם השעיר ומזים משניהם יחד, ואף על פי שדם הפר מרובה מדם השעיר, אין דם השעיר מתבטל, וסובר רבי יהודה שהטעם לכך הוא כיון שזו תערובת של דם בדם, ומין במינו אינו בטל. ואילו חכמים סוברים שהטעם שדם השעיר אינו בטל בדם הפר הוא כיון ששניהם עולים על גבי המזבח, אבל אם התערב דם הקדשים בדם חולין וכדומה, הרי הוא בטל].