משנה ג: נִתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בְּכֶלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה. נִתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִשֶּׁהֻפְשַׁט, טָעוּן כִּבּוּס, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁהֻפְשַׁט אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְרָאוּי לְכִבּוּס:

משנה ג: משנתנו ממשיכה בדינו של דם חטאת שהותז על הבגד, מתי הוא טעון כיבוס: נִתַּז הדם מִן הַצַּוָּאר של הבהמה הנשחטת עַל הַבֶּגֶד, קודם שהתקבל הדם בכוס, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס, כיון שנאמר בפסוק 'אשר יזה', ויש ללמוד מכך שרק דם הראוי להזאה טעון כיבוס, ולא דם שלא התקבל בכלי ולא היה ראוי להזאה. ניתז הדם מִן הַקֶּרֶן של המזבח, לאחר שנתן מן הדם על הקרן, וּמִן הַיְסוֹד – או משיירי הדם העתידים להינתן על יסוד המזבח, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס, כיון שנאמר בפסוק 'אשר יזה', והיינו דם שעתידים להזות ממנו, אבל דם זה, שכבר היזו ממנו, אינו בכלל חיוב הכיבוס. נִשְׁפַּךְ הדם מצואר הבהמה עַל הָרִצְפָּה, וַאֲסָפוֹ, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס, והטעם לכך, כיון שאֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בְּכֶלִי מצואר הבהמה, וְרָאוּי לְהַזָּיָה.

נִתַּז הדם עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס, כיון שנאמר בפסוק 'על הבגד', והיינו דבר הראוי לקבל טומאה, ואילו עור הבהמה קודם שהופשט אינו מקבל טומאה, אבל אם הותז הדם על העור מִשֶּׁהֻפְשַׁט, הרי הוא טָעוּן כִּבּוּס, אף שעדיין לא נחתך והוכן לשמש ככלי, כיון שאם חשב עליו האדם להשתמש בו כמו שהוא ככיסוי למיטה או למרכבה, הרי הוא נחשב כלי המקבל טומאה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁהֻפְשַׁט העור אם ניתז עליו הדם אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס כל זמן שלא הוכן להיות כלי, כיון שלדעת רבי אליעזר יש צורך שיהא ראוי לקבל טומאה ממש, ואפילו אם אינו מחוסר אלא מחשבה, כיון שסוף סוף אינו ראוי עתה לקבל טומאה, אינו צריך כיבוס.

ובבגד שניתז עליו דם באופן המחייב כיבוס, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, ולא כל הבגד, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, אף על פי שהוא מחוסר עדיין מחשבה [וכשיטת רבי יהודה], וְרָאוּי לְכִבּוּס, כגון בגד או עור, אבל כלי עץ, אף שהוא מקבל טומאה, כיון שאינו ראוי לכיבוס, אינו בכלל חיוב זה.