משנה ה: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בְדָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה:

משנה ה: להבנת משנתנו יש להקדים כמה כללים בדיני טומאה וטהרה: א. אין אוכל מוכשר לקבל טומאה, אלא אחרי שנגע באחד משבעה משקים, שאחד מהם הוא דם. ב. גזירת חכמים היא שסתם ידים של אדם הם בחזקת 'שני' לטומאה. ג. אף על פי שסתם שני לטומאה הנוגע במאכלים של חולין אינו מטמא אותם, כיון שאין בחולין 'שלישי' לטומאה, מכל מקום אדם אוכל 'חולין על טהרת הקודש', והיינו שמקפיד בטהרת החולין שלו כפי שמקפידים בקדשים, יש אצלו גם 'שלישי' לטומאה. הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם בעת השחיטה, כְּשֵׁרִים – שחיטתם מתירתם באכילה, וְגם לאלו האוכלים חולין על טהרת הקודש, נֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת – מותר לאכול אותם בידים שהם 'שני' לטומאה, לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ לקבל טומאה בְדָם, וכל מאכל שלא נגע בו דם או אחד משאר שבעה משקים אינו מקבל טומאה כלל [והוא הדין שגם אם יגע בהם טמא ממש, לא יטמאם כלל]. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אף על פי שלא הוכשרו לקבל טומאה במגע דם, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה עצמה, כלומר, מתוך שהשחיטה מכשירה אותם באכילה, ומוציאה אותם מכלל איסור אבר מן החי, הרי היא מחשיבה אותם גם כ'אוכל' לגבי קבלת טומאה.