מסכת חלה, פרק ב, משנה ה
משנה ה: הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח, אֵינָהּ חַלָּה, וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן. הָעִסָּה עַצְמָהּ, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. וְהַקֶּמַח, אִם יֶשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וַאֲסוּרָה לְזָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה וּקְפָשָׁהּ זָקֵן זָר. אָמַר לָהֶם, אַף הוּא קִלְקֵל לְעַצְמוֹ וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים:
משנה ה: הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ מן הקֶמַח, קודם שנילושה העיסה, אֵינָהּ חַלָּה, כיון שנאמר 'ראשית עריסותיכם', וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן, ועליו להחזירה לבעלים, שאם לא יחזירנה יסבור בעל העיסה שעיסתו מותרת, ולפי האמת היא אסורה, שהרי לאחר שנילושה העיסה חל עליה חיוב חלה. הָעִסָּה עַצְמָהּ, שהפריש ממנה חלה בעודה קמח, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. וְהַקֶּמַח שניתן לכהן בתורת חלה, אִם יֶשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר המחויב בחלה, והיינו חמשת רבעים, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וַאֲסוּרָה לְזָרִים – וכל אותו שיעור שניתן לכהן אסור באכילה לזרים, מדרבנן, וגזירה היא שמא הרואים יטעו ויחשבו שזו אכן חלה, ויאמרו שראו חלה הנאכלת לזרים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה היה, וּקְפָשָׁהּ – חטפה ואכלה זָקֵן – תלמיד חכם זָר. אָמַר לָהֶם, אַף הוּא – אותו זקן, קִלְקֵל לְעַצְמוֹ, שעבר על גזירת חכמים וייענש, וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים, שאותם שראו אותו עושה כן יסברו שהדבר מותר, ויהיו שוגגים בכך, מאחר ויסמכו על הוראתו, ואינם נענשים.
