מסכת חלה, פרק ג, משנה ד
משנה ד: כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִין, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִין:
משנה ד: במשנה הקודמת התבאר שאם בזמן גלגול העיסה היתה שייכת להקדש, אף שקודם לכן ולאחר מכן היתה של הדיוט, הרי זו פטורה מן החלה. מביאה המשנה דין נוסף כַּיּוֹצֵא בוֹ, אדם הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת (-לזמן חיובם במעשרות, כמבואר במסכת מעשרות פרק א'), וּפְדָאָן, ואחר כך הגיעו לעונת המעשרות, חַיָּבִין. וְכן אם הקדישם מִשֶּׁבָּאוּ (-לאחר שכבר הגיעו) לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, כיון שבזמן חיובם היו ברשות הדיוט, חַיָּבִין. אבל אם הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר – נגמרה מלאכתם להתחייב במעשרות בהיותם ביד הגזבר, שייכים להקדש, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִין, לפי שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן (-בשעה הראויה לחייבם במעשרות), הָיוּ פְטוּרִין:
