מסכת יומא, פרק ח, שיעור 6

שנינו במשנה, 'חוֹלֶה, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין'. הגמרא דנה עתה באופן שיש ויכוח בין החולה עצמו לבין רופאיו: אָמְרֵי דְבֵי (-אמרו בבית מדרשו של) רַבִּי יַנַּאי, אם החוֹלֶה אוֹמֵר ביום הכפורים אֲנִי צָרִיךְ לאכול, וְרוֹפֵא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין זה פשוט הוא, כיון שבכל סָפֵק נְפָשׁוֹת יש לְהָקֵל, וכיון שיש ספק אם נכונים דברי הרופא או דברי החולה, יש להקל ולהאכילו. משיבה הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – היית יכול לומר דהַאי דְּקָאֲמַר חוֹלֶה צְרִיכְנָא – מה שאומר החולה שהוא צריך לאכול, בִּעוּתֵי הוּא דְּקָא מַבְעִית – פחד חינם זה שהוא מפחד, סָבַר – כיון שהוא חושב בדעתו אִי לֹא אֲכִילְנָא מַיִיתְנָא – אם לא אוכל, אמות, ואין להתחשב בדבריו אפילו בתורת ספק, כיון שהרופא אומר שאינו מסוכן לאכילה, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רבי ינאי שמאכילים אותו, כיון ש'לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ' (משלי יד י), וכיון שהחולה אומר שהוא צריך לאכול, סומכים על דבריו, אף אם הרופא אינו אומר כן.

דין נוסף: אם החוֹלֶה אָמַר אֵינִי צָרִיךְ לאכול, וְרוֹפֵא אוֹמֵר צָרִיךְ, שׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא, ומאכילים אותו. תמהה הגמרא אף בדין זה, פְּשִׁיטָא – הרי פשוט שכן הוא הדין, כיון שסָפֵק נַפְשׁוֹת לְהָקֵל, ומאחר ולדברי הרופא צריך הוא לאכול, יש להאכילו. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר שאף בזה שייך מאמר הכתוב 'לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ', וכיון שהוא עצמו מרגיש שאינו צריך לאכול ניתן לסמוך עליו, ואין כאן אפילו ספק, קָא מַשְׁמַע לָן ששׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא, וְהַאי דְּקָאֲמַר חוֹלֶה לֹא צְרִיכְנָא – ומה שאומר החולה שאינו צריך לאכול, תוּנְבָא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ – רוח שטות היא שתוקפת אותו מחמת חוליו, ואין דבריו נכונים.

וְאִי אָמַר אִיהוּ וְאַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ לֹא צְרִיכְנָא – ואם אמר החולה שאינו צריך לאכול, ויש עמו שני רופאים המסייעים לו ואומרים שאינו צריך לאכול, וְאָמְרֵי תְּרֵי אַחֲרִינֵי צָרִיךְ – ואילו שני רופאים אחרים אומרים שהוא צריך לאכול, הרי את החולה עצמו אין מחשיבים כלל בנידון זה, וכפי שהתבאר שאין סומכים על חולה האומר שאינו צריך נגד הרופאים, וכיון שיש שני רופאים האומרים שהוא צריך לאכול, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּיהֶן. (ואַף עַל גַב) דְּאַמְרִינָן בֵּי תְּרֵי כְּמֵאָה וּמֵאָה כִּתְרֵי – ואף שבכל מקום אנו אומרים ששני עדים שוים בנאמנותם למאה עדים, הַנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן עֵדוּת, שהאמינה התורה לכל שני עדים, ולא חילקה בנאמנות זו בין שנים לבין מאה, אֲבָל גַּבֵּי אוּמְדָנָא – במקום שאין זו עדות ממש אלא דבר התלוי באומדן דעת, בָּתַר רוֹב דֵּעוֹת אַזְלִינָן – הולכים אחר רוב דעות, וְאמנם, הַנֵי מִילֵּי – דין זה שהולכים אחר רוב דעות, היינו בְּמָמוֹנָא – בדיני ממונות, אֲבָל הָכָא – אך כאן, אף שזהו דבר התלוי באומד הדעת, אין הולכים אחר רוב דעות, אלא סָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל, וכיון שיש שני רופאים האומרים שהחולה צריך לאכול, אף אם יהיו כנגדם רופאים רבים האומרים שאינו צריך לאכול, מאכילים אותו מספק.

וְאִי אָמַר אִיהוּ צְרִיכְנָא – ואם אמר החולה עצמו שצריך הוא לאכול, וְאַף עַל גַּב דְּאָמְרֵי מֵאָה רופאים דלֹא צָרִיךְ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בדין זה, 'לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ', וכפי שהתבאר.

משנה

אגב המשנה הקודמת, בה התבאר דין מעוברת שהריחה ביום הכפורים, מביאה משנתנו דינים בענין דומה: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻּלְמוּס – חולי הבא מחמת רעבון, ויש בו סכנה, והסימן לכך הוא שעיניו כהות ואינו רואה היטב, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִילוּ דְּבָרִים טְמֵאִים, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה, אף על פי שיש בו סכנה, מכל מקום אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר הַכָּבֵד שֶׁלּוֹ (-של הכלב), אף שהרופאים נהגו לעשות כן דרך רפואה, כיון שאין זו רפואה בדוקה, אין היא מתירה אכילת מאכל טמא. וְרַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר, כיון שהוא סובר שזו רפואה בדוקה. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ, הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו (ובגמרא יבואר באיזה חולי מדובר), מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת, ואף אם הדבר כרוך במלאכה דאורייתא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חולי שיש בו סָפֵק נְפָשׁוֹת, וְסָפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

גמרא

שנינו במשנה, 'ועוד אמר רבי מתיא בן חרש, החושש בשיניו מטילין לו סם בשבת'. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ, דְּאָמַר, הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת, והטעם לכך, דְּלֹא פְּלִיגֵי רַבָּנָן עֲלֵיהּ – שאין חכמים חולקים עליו אֶלָּא בְּכֶלֶב שׁוֹטֶה, שלדעת חכמים אין מאכילים את החולה מחצר כבד שלו, אֲבָל בְּדינו של הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו לֹא פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ – אין חכמים חולקים עליו. והראיה לכך, דְּהָא רַבִּי יוֹחָנָן נַמִי חָשׁ בִּצְפִידְנָא – רבי יוחנן עצמו גם כן אירע לו שהיה חולה בצפדינא, שֶׁהוּא כְּאֵב הַשִּׁינַיִם, וְעָבַד לָהּ סַם בְּשַׁבָּת – ועשה לעצמו רפואה בשבת, דִּכְמַכָּה שֶׁל חָלָל הִיא – כיון שחולי זה הוא כמו חולי שבחלל הגוף, שמחללים עליו את השבת, דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, שָׁאנִי – שונה היא מחלת צְפִידְנָא, שמחללים עליה את השבת, הוֹאִיל וּמַתְחֶלֶת בַּפֶה וְגוֹמֶרֶת בִּבְנֵי מֵעַיִם, ויש בה סכנה. מבררת הגמרא, מַאי סִימָנָהּ – מהו הסימן של מחלה זו, ומשיבה, רָמֵי מִידֵי מִכַּכֵיהּ – כשנותן איזה דבר בשיניו, וְאָתֵיהּ לֵיהּ דָּמָא מִדָרֵהּ – וזב דמו משורת השיניים, פֵּירוּשׁ, הַבָּשָׂר שֶׁל שִׁנָּיו, כלומר מהחניכיים.