מסכת כלים, פרק ז, משנה ג

משנה ג: כִּירָה שֶׁנֶּחְלְקָה לְאָרְכָּהּ, טְהוֹרָה. וּלְרָחְבָּהּ, טְמֵאָה. כֻּפָּח שֶׁנֶּחְלַק בֵּין לְאָרְכּוֹ בֵּין לְרָחְבּוֹ, טָהוֹר. חֲצַר הַכִּירָה, בִּזְמַן שֶׁהִיא גְבוֹהָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, מִטַּמְּאָה בְמַגָּע וּבַאֲוִיר. פְּחוּתָה מִכָּאן, מִטַּמְּאָה בְמַגָּע וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בַאֲוִיר. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, נוֹתֵן אֶת הַשַּׁפּוּד מִלְמַעְלָן לְמַטָּן וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמְּאָה בַאֲוִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, נִטְמְאָה הַכִּירָה, נִטְמֵאת הֶחָצֵר. נִטְמְאָה הֶחָצֵר, לֹא נִטְמֵאת הַכִּירָה:

משנה ג: כפי שהתבאר לעיל, כירה היא כמין כלי מלא בגחלים ששופתים על גביו שתי קדרות, וכופח דומה לכירה אלא ששופתים על גביו קדירה אחת בלבד. ומשנתנו פותחת בדינם של כלים אלו, כשנשברו. כִּירָה, שיש בה מקום לשפיתת שתי קדרות, שֶׁנֶּחְלְקָה לְאָרְכָּהּ, נמצא שנשברו שני מקומות השפיתה של הקדרות, ואי אפשר לשפות עליה אפילו קדירה אחת, וכיון שכך התבטל ממנה שם 'כירה', והרי היא טְהוֹרָה. וּלְרָחְבָּהּ – אם נחלקה לרוחבה, נמצא שאפשר להשתמש בכל אחד מחלקיה לשפיתת קדירה אחת, והרי היא טְמֵאָה – כל אחד מהחצאים מקבל טומאה. אבל כֻּפָּח, שמתחילה יש בו מקום רק לשפיתת קדירה אחת, שֶׁנֶּחְלַק, בֵּין לְאָרְכּוֹ בֵּין לְרָחְבּוֹ, כיון שעתה אי אפשר לשפות עליו אפילו קדירה אחת, הרי הוא טָהוֹר.

חֲצַר הַכִּירָה, והיינו כמו לוח גדול של חרס, שהכירה עומדת ומחוברת באמצעו (וגם שם מניחים קדרות המתבשלות מחמימות הכירה), בִּזְמַן שֶׁהִיא גְבוֹהָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת – אם הדפנות של ה'חצר' גבוהות לפחות שלש אצבעות, שזהו שיעור הגובה הקטן ביותר של כירה עצמה, וכמו שהתבאר לעיל (פ"ה מ"ב) מִטַּמְּאָה בְמַגָּע וּבַאֲוִיר – נחשבת ה'חצר' כמו הכירה עצמה, ונטמאת בין במגע שרץ ובין אם נתלה שרץ באויר החצר, ולהלן תבאר המשנה מהו 'אויר החצר' לענין זה (וסובר תנא קמא שהכירה והחצר נחשבות כדבר אחד, ולכן אם נטמאה הכירה נטמאת גם החצר, וכן אם נטמאת החצר נטמאת גם הכירה, ובסיום המשנה תובא דעת החולק). פְּחוּתָה מִכָּאן – אם היה גובה דפנות חצר הכירה פחות משלש אצבעות, אין היא נחשבת כחלק מהכירה, ומהתורה אינה מקבלת טומאה כלל, אמנם חכמים גזרו עליה שתקבל טומאה, וכדי שיהא היכר שטומאה זו היא רק מדרבנן הרי החצר מִטַּמְּאָה בְמַגָּע של שרץ, וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בַאֲוִיר, שאם נתלה שרץ באוירה, אינה נטמאת.

כפי שהתבאר לעיל, אם היו דפנות חצר הכירה גבוהות שלשה טפחים, הרי היא מקבל טומאה בין במגע ובין באוירה, אמנם כיון שהכירה שבאמצע החצר גבוהה יותר משלש אצבעות, ואילו דפנות החצר הן רק שלש אצבעות, נמצא שחצר זו מוקפת מצד אחד בדפנות של שלש אצבעות ומצד שני בדפנות גבוהות יותר (והן דפנות הכירה עצמה), ומבררת המשנה, כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ – עד איזה גובה באויר החצר נחשב האויר כשייך לחצר, ושרץ שניתלה בו מטמא את החצר, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, נוֹתֵן אֶת הַשַּׁפּוּד (או כל כלי אחר שהוא ארוך וישר) מִלְמַעְלָן לְמַטָּן – משפת הכירה העליונה, ועד שפת כותל החצר התחתונה, וּכְנֶגְדּוֹ – כל האויר שכנגד אותו שיפוע נחשב כאויר חצר הכירה, ומִטַּמְּאָה בַאֲוִיר.

תנא קמא של משנתנו סובר שהכירה והחצר נחשבות כדבר אחד, ולכן אם נטמאה הכירה נטמאת גם החצר, וכן אם נטמאת החצר נטמאת גם הכירה, אמנם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, רק אם נִטְמְאָה הַכִּירָה נִטְמֵאת גם הֶחָצֵר, כיון שהיא טפילה אליה, אבל אם נִטְמְאָה הֶחָצֵר, לֹא נִטְמֵאת הַכִּירָה, לפי שאין הכירה טפילה לחצר.