מסכת כלים, פרק ט, משנה ח 1

משנה ח: תַּנּוּר שֶׁנִּקַּב מֵעֵינוֹ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא כוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא דוֹלֵק. נִקַּב מִצִּדּוֹ, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא כוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דּוֹלֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן. מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ, שִׁעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה. מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס.

משנה ח: כפי שהתבאר לעיל, בזמן חז"ל היו מנקבים בדופן התנור חור המכונה 'עין', כדי שיצא ממנו העשן. משנתנו דנה באופן שסתם האדם את אותו חור בטיט, ועל ידי זה גם אם מונח התנור באהל המת אינו מקבל טומאה שהרי הוא מוקף 'צמיד פתיל'], ונעשה חור בטיט הסותם את העין, או בדופן התנור בסמוך ל'עין': תַּנּוּר שֶׁסתמו את עינו בטיט ונִּקַּב מֵעֵינוֹ – נעשה חור בטיט הסותם עצמו, שִׁעוּרוֹ להביא את הטומאה כאשר הנקב הוא בגודל של מְלֹא כוּשׁ – מין כלי טויה שראשו חד, באופן שהוא נִכְנָס וְיוֹצֵא באותו נקב כשהוא דּוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, די בכך שהוא נכנס ויוצא, אפילו שֶׁלֹּא דוֹלֵק.

נִקַּב מִצִּדּוֹ – אם נעשה נקב בצד ה'עין', והיינו בדופן התנור עצמו סמוך ל'עין', שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא כוּשׁ, נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יש צורך שיהא הנקב בשיעור שיכנס ויצא הכוש כשהוא דּוֹלֵק.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אם היה הנקב מִן הָאֶמְצָע – בטיט עצמו, יש צורך שיהא הנקב בשיעור שיהא הכוש נִכְנָס. ואם היה הנקב מִן הַצַּד, והיינו בדופן התנור סמוך ל'עין', די בכך שיהא הנקב כשיעור ה'כוש' בדיוק, אפילו שבשיעור כזה אֵינוֹ נִכְנָס שהרי כאשר רוחב הכוש הוא בדיוק כרוחב הנקב אינו יכול להכנס בו, ויש צורך שיהא הנקב רחב מעט יותר]. וְכֵן הָיָה רבי שמעון אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית -סתימת טיט של החבית] שֶׁנִּקְּבָה, שִׁעוּרָהּ -שיעור הנקב המביא את הטומאה] הוא מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן, כלומר, מודדים זאת בגבעול של שיפון, וגבעול זה בתחילתו סמוך למקום גדילתו בקרקע] עבה, באמצעו דק יותר, ולמעלה דק ביותר, ומשערים זאת בחלקו האמצעי, ואם ניקבה מגופת החבית מִן הָאֶמְצָע – בטיט עצמו הסותם את החבית, יש צורך שיהא שיעור הנקב באופן שאותו גבעול של שיפון נִכְנָס באותו נקב. ואם ניקבה החבית מִן הַצַּד, בחבית עצמה סמוך לטיט, שיעור הנקב הוא בעובי גבעול השיפון בדיוק, אפילו שאֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה רבי שמעון אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים – כלים גדולים ביותר, שהיו סתומים בטיט, שֶׁנִּקְּבוּ, ששִׁעוּרָם – שיעור הנקב המביא את הטומאה הוא מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה, כלומר, כשיעור עוביו של קנה סוף, אך לא כחלקו התחתון העבה ביותר, ולא כחלקו העליון שהוא דק יותר, אלא כחלקו האמצעי, ואף בזה מחלק רבי שמעון כך, שאם היה הנקב מִן הָאֶמְצָע – בטיט הסותם את החצבים, יש צורך שיהא הנקב בשיעור שהקנה נִכְנָס בו, ונמצא שהנקב רחב מעט יותר מהקנה עצמו, ואם היה הנקב מִן הַצַּד, שיעור הנקב הוא כעובי הקנה אפילו באופן שאֵינוֹ נִכְנָס.