מסכת כלים, פרק יב, משנה ז

משנה ז: דִּינָר שֶׁנִּפְסַל וְהִתְקִינוֹ לִתְלוֹתוֹ בְצַוַּאר קְטַנָּה, טָמֵא. וְכֵן סֶלַע שֶׁנִּפְסְלָה וְהִתְקִינָהּ לִהְיוֹת שׁוֹקֵל בָּהּ, טְמֵאָה. עַד כַּמָּה תִפָּסֵל וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּמָהּ, עַד שְׁנֵי דִינָרִין. פָּחוֹת מִכָּאן, יָקֹץ:

משנה ז: סתם מטבע אינו מקבל טומאה, אף שהוא עשוי ממתכת, כיון שאין זה כלי שיש לו שימוש, אבל דִּינָר שֶׁנִּפְסַל מלהשתמש בו כמטבע, בין אם נחסר חלק ממנו, ובין אם פסלה אותו המלכות, וְהִתְקִינוֹ האדם על ידי שנקבו באמצעו כדי לִתְלוֹתוֹ על חוט כקישוט בְצַוַּאר בתו הקְטַנָּה, הרי נעשה דינו כתכשיט, והוא טָמֵא – מקבל טומאה. וְכֵן מטבע של מתכת המכונה 'סֶלַע', שֶׁנִּפְסְלָה מלהשתמש בה בתורת מטבע, וְהִתְקִינָהּ לִהְיוֹת שׁוֹקֵל בָּהּ דברים יבשים (אך אין לשקול במשקולת של מתכת דברים לחים, כבשר ויין), נעשה דינה ככלי תשמיש, וטְמֵאָה – מקבלת טומאה.

מוסיפה המשנה דין שאינו שייך לעניני טומאה וטהרה, אלא לדיני החזקת וקיום מטבע שמתחילה להתחסר, עַד כַּמָּה תִפָּסֵל – מה השיעור של המתכת שייפסד ממטבע של סלע וִיהֵא האדם רַשַּׁאי לְקַיְּמָהּ ואין חשש שיבוא לרמות בה, עַד שייעשה כמטבע של שְׁנֵי דִינָרִין, והיינו מחצית המטבע שהיה בתחילה, שהסלע הוא ארבעה דינרים, וכשנפחת לחציו רשאי לקיימו בתורת מטבע של שקל, שזהו מטבע השוה שני דינרים. אבל אם נפחת הסלע לערך של פָּחוֹת מִכָּאן – פחות משני דינרים, או שהיתה הפחיתה פחות משיעור של שני דינרים, ונמצא שהמטבע עצמה יותר משני דינרים, אסור להשהותו בביתו, אלא יָקֹץ אותו, כיון שבאופן שהיתה הפחיתה פחות משיעור שני דינרים, והמטבע עצמו גדול משקל, יטעה בני אדם לחשוב שהוא סלע טוב שנפחת רק במעט, ובאופן שנפחת יותר משני דינרים, יטעה בני אדם לחשוב שזהו 'שקל' טוב, ורק באופן שנפחת לחציו ממש מותר להשהותו, כיון ששיעור פחת שכזה ניכר במטבע ואי אפשר לרמות בו ולהטעות את הבריות.