מסכת כלים, פרק כה, משנה ט

משנה ט: כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, וְאֵין לָהֶם בֵּית צְבִיעָה. וְאֵין מַטְבִּילִים כֵּלִים בְתוֹךְ כֵּלִים לְקֹדֶשׁ. כָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טֻמְאָתָן בְּמַחֲשָׁבָה, וְאֵינָן עוֹלִים מִידֵי טֻמְאָתָן אֶלָּא בְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה מְבַטֵּל מִיַּד הַמַּעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחֲשָׁבָה, וּמַחֲשָׁבָה אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחֲשָׁבָה:

משנה ט: במשניות הקודמות התבאר שבכל כלי שיש לו בית קיבול יש חילוק בין אופן שנטמא מתוכו, שכולו טמא, לבין אופן שנטמא מאחוריו, שרק אחוריו טמאים. משנתנו מבארת שחילוק זה נאמר רק לגבי תרומה, אך לגבי קדשים אין חילוק בדבר, אלא כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ – כלים שמשתמשים בהם לבשר קדש של קרבנות, אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, וְאֵין לָהֶם בֵּית צְבִיעָה, אלא אם נטמא אחד משלשת המקומות הללו שבכלי, כל הכלי נטמא, כיון שלגבי קדשים החמירו חכמים יותר מלגבי תרומה.

אגב חילוק זה שבין קדש לתרומה מביאה משנתנו חילוק נוסף: וְאֵין מַטְבִּילִים כֵּלִים קטנים בְתוֹךְ כֵּלִים גדולים לְקֹדֶשׁ, מחשש שמא כובד הכלי הקטן גרם לכך שלא נכנסו מי המקוה במקום שבין הכלי הקטן לכלי הגדול, ואילו לענין תרומה ניתן להטביל כלים קטנים כשהם נמצאים בתוך כלים גדולים, ואין חוששים שמא מחמת כן לא הגיעו המים לכל המקומות שבכלי.

כָּל הַכֵּלִים, יוֹרְדִין לִידֵי טֻמְאָתָן – נעשים ראויים לקבלת טומאה, אפילו בְּמַחֲשָׁבָה בלבד, וכגון טבעת של מתכת הראויה לשמש גם בהמה וגם אדם, ובהיותה משמשת את הבהמה אינה מקבלת טומאה, וכשהיא משמשת את האדם היא מקבלת טומאה, שאם היתה משמשת את הבהמה, ולאחר זמן חשב עליה להשתמש בה לצורך אדם, די במחשבה זו כדי להחשיבה ככלי של אדם המקבל טומאה, ואין צורך שיעשה מעשה, וְאֵינָן עוֹלִים מִידֵי טֻמְאָתָן, שלא לקבל טומאה, אֶלָּא בְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה, ולכן אם היתה הטבעת משמשת את האדם וראויה לקבל טומאה, אף אם חשב עליה שתהא משמשת את הבהמה אינה מפסיקה לקבל טומאה, עד שיעשה בה מעשה המייחד אותה לשימוש הבהמה, לפי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה כוחו גדול, שהוא מְבַטֵּל מִיַּד הַמַּעֲשֶׂה שקדם לו, ולכן אם היה הכלי מיועד לאדם וראוי לקבל טומאה ועשה בו מעשה שיהא ראוי לבהמה ולא יקבל טומאה, הועיל מעשהו. וכן אם היה הכלי מיועד לבהמה ואינו ראוי לקבל טומאה, ועשה בו מעשה שיהא מיועד לאדם וראוי לקבל טומאה, הועיל מעשהו. וּמבטל המעשה מִיַּד מַחֲשָׁבָה שקדמה לו, שאם חשב על הכלי שיהא מיועד לאדם וראוי לקבל טומאה, ואחר כך עשה מעשה לייחדו לבהמה ולא יהא ראוי לקבל טומאה, הועיל המעשה. וְאילו מַחֲשָׁבָה בלבד אין כחה גדול, ואֵינָהּ מְבַטֶּלֶת לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה שקדם לה, בין אם היה המעשה מייחדו לאדם וראוי לקבל טומאה, שאין מחשבתו מועילה לייחדו לבהמה ולבטלו מקבלת טומאה, ובין אם עשה מעשה המייחדו לבהמה ואינו ראוי לקבל טומאה, שאין מחשבה מועילה לייחדו לאדם כדי שיהא ראוי לקבל טומאה, וְאף לֹא מוציאה המחשבה מִיַּד מַחֲשָׁבָה שקדמה לה, והיינו שאם חשב מתחילה שיהא הכלי מיועד לאדם וראוי לקבל טומאה, אין מחשבתו השניה מועילה ליעדו לבהמה כדי שלא יקבל טומאה, אלא נשאר ראוי לקבל טומאה כבתחילה. אך אם בתחילה חשב שיהא הכלי ראוי לבהמה ולא יקבל טומאה, ואחר כך חשב עליו שיהא ראוי לאדם ומקבל טומאה, הרי הועילה מחשבתו והוא ראוי לקבל טומאה, וכפי שהתבאר בתחילה ש'כל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה'].