מסכת כלים, פרק כו, משנה ב

משנה ב: כִּיס שֶׁל שְׁנָצוֹת שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנָצָיו, טָמֵא. נִפְשַׁט, טָהוֹר. טָלָה עָלָיו אֶת הַמַּטְלֵת מִלְּמַטָּן, טָמֵא. כִּיס לְתוֹךְ כִּיס, שֶׁנִּטְמָא אַחַד מֵהֶן בְּמַשְׁקֶה, לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. צְרוֹר הַמַּרְגָּלִית, טָמֵא. צְרוֹר הַמָּעוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:

משנה ב: כִּיס שֶׁל שְׁנָצוֹת (וכפי שהתבאר במשנה הקודמת זו חתיכת עור פשוטה שיש סביבה לולאות, ומעבירים בלולאות שתי רצועות, וכאשר מותחים את שתי הרצועות נעשה העור כעין כיס שיש לו בית קיבול), שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנָצָיו, ולדעת חכמים במשנה הקודמת היינו שנפתחו הרצועות אך עדיין הן תלויות בעור, ולדעת רבי יוסי שם היינו אפילו אם ניטלו לגמרי, כיון שניתן להחזירן בקלות, כל זמן שנשארה לו צורה של בית קיבול, אף שאינו קשור ברצועות, טָמֵא – הרי הוא נחשב כלי, ומקבל טומאה. אך אם נִפְשַׁט העור ואין לו כלל צורה של בית קיבול, הרי הוא טָהוֹר. טָלָה עָלָיו אֶת הַמַּטְלֵת מִלְּמַטָּן – חיבר האדם בתחתית אותו כיס פיסת עור קטנה, וגם כשפושטים את העור הגדול ואין לו בית קיבול עדיין אותו עור קטן נשאר בצורה שיש לו בית קיבול, הרי הוא טָמֵא.

כִּיס המונח לְתוֹךְ כִּיס, שֶׁנִּטְמָא אַחַד מֵהֶן בְּמַשְׁקֶה, לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ, כיון שטומאת משקין היא רק מדרבנן, ולא החמירו בה להחשיב את הכיסים כמחוברים זה לזה.

צְרוֹר הַמַּרְגָּלִית – פיסת עור שטוחה שצוררים בתוכה מרגלית לשמירה, ומחמת שנשאר העור כך זמן רב, גם לאחר שמוציאים את המרגלית נשאר העור באותה צורה וקיפול שיצרה בו המרגלית, והרי יש לו צורה של בית קיבול, הרי הוא טָמֵא – מקבל טומאה. צְרוֹר הַמָּעוֹת – עור שטוח שצוררים בתוכו מעות לשמירה, ואף לאחר הוצאת המעות נשאר העור בצורת צרור שיש לו בית קיבול, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, כיון שיש לו צורת בית קיבול, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, כיון שאין זה דומה לצרור מרגלית שהדרך להטמינה שם זמן רב, אלא בצרור המעות הדרך היא לפתוח את הצרור לעיתים קרובות כדי להשתמש במעות, ולכן אין צורה זו של בית קיבול מתקיימת בעור זמן רב, ואינו נחשב ככלי לקבל טומאה.