מסכת כלים, פרק כז, משנה ג

שנה ג: הָעוֹשֶׂה שְׁנַיִם מִן הַבֶּגֶד וְאֶחָד מִן הַשַּׂק, שְׁלָשְׁתָּן מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הָעוֹר, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַמַּפָּץ, טָהוֹר. חֲמִשָּׁה מִן הַמַּפָּץ וְאֶחָד מִן הָעוֹר, אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַשַּׂק, שְׁלֹשָׁה מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הַבֶּגֶד, טָמֵא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁחִבֵּר לוֹ מִן הֶחָמוּר מִמֶּנּוּ, טָמֵא. מִן הַקַּל מִמֶּנּוּ, טָהוֹר:

משנה ג: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, נאמרו שיעורים שונים בבגדים ובכלים השונים זה מזה לגבי קבלת טומאה. משנתנו מבארת מה הדין בבד העשוי בחלקו ממין זה ובחלקו ממין אחר, לפי איזה שיעור הוא מקבל טומאה: הָעוֹשֶׂה בד של שלשה טפחים, שְׁנַיִם – שני טפחים עשויים מִן הַבֶּגֶד (-מצמר או מפשתן), ששיעורו בשלשה על שלשה טפחים, וְטפח אֶחָד מאותו בד עשוי מִן הַשַּׂק, ששיעורו בארבעה על ארבעה, או שהיה שיעור הבד ארבעה על ארבעה טפחים, שְׁלָשְׁתָּן – שלשה טפחים עשויים מִן הַשַּׂק, ששיעורו בארבעה על ארבעה, וְטפח אֶחָד, רביעי, עשוי מִן הָעוֹר, ששיעורו בחמשה על חמשה טפחים, או שהיה שיעור הבד חמשה על חמשה טפחים, אַרְבָּעָה מהם עשויים מִן הָעוֹר, ששיעורו בחמשה על חמשה, וְטפח אֶחָד, חמישי, עשוי מִן הַמַּפָּץ, ששיעורו בששה על ששה, בכל האופנים הללו הרי הוא טָהוֹר, כיון שככל שהשיעור הנצרך קטן יותר כך זהו סימן שהדבר חשוב יותר, וכיון שלבגד יש צורך בשלשה על שלשה, ויש ממנו רק שנים על שנים, אין המין הפחות חשוב נחשב כמשלים אותו לשלשה, ומאידך אין בו את השיעור הנצרך למין הגרוע, שהוא ארבעה על ארבעה, ולכן אינו מקבל טומאה כלל.

אבל אם היו חֲמִשָּׁה טפחים על חמשה טפחים מִן הַמַּפָּץ, ששיעורו בששה, וְטפח אֶחָד נוסף מִן הָעוֹר, ששיעורו בחמשה על חמשה, וכן אם היו אַרְבָּעָה טפחים על ארבעה טפחים מִן הָעוֹר, ששיעורו בחמשה טפחים על חמשה טפחים, וְטפח אֶחָד נוסף מִן הַשַּׂק, ששיעורו בארבעה על ארבעה טפחים, וכן אם היו שְׁלֹשָׁה טפחים על שלשה טפחים מִן הַשַּׂק, ששיעורו בארבעה, וְטפח אֶחָד נוסף מִן הַבֶּגֶד, ששיעורו בשלשה, הרי זה טָמֵא, כיון שהמין החשוב יותר משלים את השיעור למין הגרוע ממנו.

זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁחִבֵּר לוֹ מִן הֶחָמוּר מִמֶּנּוּ, ו'חמור' היינו מי ששיעורו לקבל טומאה קטן יותר, והוא משלים למי שהוא 'קל', ששיעורו לקבל טומאה גדול יותר, וכגון באופנים שהוזכרו בסיום המשנה, הרי זה טָמֵא. אך כל שחיבר לו מִן הַקַּל מִמֶּנּוּ, כדי להשלים את השיעור ל'חמור', אין זו השלמה המועילה, והרי הוא טָהוֹר, וכאופנים שהוזכרו בתחילת המשנה.