מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 11

הגמרא מביאה עתה כמה מיני פעולות, שההיתר לעשותם בחול המועד תלוי בכוונת האדם: אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דִּמְתַקֵּן אַרְעָא – מי שמתקן את הקרקע בחול המועד, אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּבֵי דָּרֵי – כדי לעשות שם גורן של תבואה ולהכין שם חיטים לצורך המועד, שָׁרֵי – הדבר מותר. אבל אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – כדי לייפות את הקרקע, שיהא לו נוח לחורשה לאחר חול המועד, אֲסִיר – הדבר אסור. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – כיצד יעשה זאת האדם באופן שיהא ניכר שכוונתו למלאכת היתר, ומבארת, מוּלְיָא בְּמוּלְיָא – אם נוטל הוא קרקע ממקום גבוה, ומניח את אותו עפר במקום גבוה, וְכן נְצָא בְּנָצָא – אם נוטל קרקע ממקום נמוך ומניחו שם במקום נמוך, ואינו מקפיד להנמיך את המקומות הגבוהים ולהגביה את הנמוכים וליישר את כל הקרקע לגובה אחד, הרי זה סימן שמעשיו הן אַדַּעְתָּא דְּבֵי דָּרֵי – כדי להכשיר את המקום לגורן, שלשם כך אין צורך שתהא הקרקע ישרה. אבל שָׁקַל מוּלְיָא וְשָׁדָא בְּנָצָא – אם נוטל קרקע ממקום גבוה ומניחה במקום נמוך, כדי ליישר את הקרקע, הרי זה סימן שמלאכתו היא אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – כדי להכשיר את הקרקע לחרישה, והדבר אסור בחול המועד (ואף שהאדם עצמו יודע למה כוונתו, עליו לעשות את המלאכה באופן שיהא ניכר שהיא מלאת היתר, ולא יבואו לחושדו שעושה מלאכה האסורה בחול המועד).

וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּזָכִי זוּכְיָא – מי שמנקה את הקרקע ותולש ממנה עצים הצומחים בה, אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּצִיבֵי – עבור העצים עצמם, שהוא זקוק להם לשימוש בחול המועד עצמו, שָׁרֵי – הדבר מותר. אבל אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – עבור הקרקע, לייפותה ולהכינה לזריעה לאחר המועד, אֲסִיר. ומבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – כיצד יעשה זאת באופן שתהא כוונתו ניכרת מתוך מעשיו. ומבארת, שָׁקַל רַבְרְבֵי וְשָׁבַק זוּטְרֵי – אם נוטל הוא את העצים הגדולים בלבד ומניח את הקטנים, הרי זה סימן שמלאכתו היא אַדַּעְתָּא דְּצִיבֵי – עבור העצים, ולכן אינו נוטל את הקטנים, שאין בהם שימוש. אבל שָׁקַל רַבְרְבֵי וְזוּטְרֵי – אם מוציא הוא את כל העצים, בין גדולים ובין קטנים, הרי זה סימן שמעשיו הם אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – עבור הקרקע, לייפותה ולהכינה, והדבר אסור.

וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּפָתַח מַיָּא לְאַרְעָא – הפותח בחול המועד פתח בשדהו שיכנסו לשם מי הנהר, אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּכַוְארֵי – כדי שיכנסו לשם דגים וישארו בשדהו, ויאכלם בחול המועד, שָׁרֵי – מותר לעשות כן. אבל אם עושה זאת אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – כדי שישקו המים את שדהו, אֲסִיר – הדבר אסור. הֵיכִי דָּמֵי – וכיצד ניתן לראות לפי אופן עשיית המעשה מה כוונתו, אם פָּתַח תְּרֵי בָּבֵי – שני פתחים, חַד מֵעִלָּאֵי וְחַד מִתַּתָּאֵי – אחד מלמעלה, שיכנסו המים והדגים לתוך הגומא, ופתח אחד מלמטה, שיצאו משם רק המים וישארו הדגים בתוך הגומא, הרי זה סימן שכוונתו אַדַּעְתָּא דְּכַוְארֵי – כדי לצוד את הדגים, ומותר. אבל אם פָּתַח חַד בָּבָא – רק פתח אחד, אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – מוכח שכוונתו להשקות את השדה במי הנהר, והדבר אסור.

וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּפָשַׁח דִּיקְלָא – מי שחותך את ענפי הדקל בחול המועד, אם עשה כן אַדַּעְתָּא דְּחַיּוּתָא – כדי להאכיל אותם לבעלי חיים, שָׁרֵי – הדבר מותר. אך אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּדִיקְלָא – כדי להשביח את הדקל עצמו, אֲסִיר – הדבר אסור. הֵיכִי דָּמֵי – וכיצד ניתן לדעת מה כוונתו, שָׁקַל כּוּלֵיהּ מֵחַד גִּיסָא – אם נוטל הוא את כל הענפים שהוא זקוק להם מצידו האחד של הדקל, הרי זו ראיה שעושה כן אַדַּעְתָּא דְּחַיּוּתָא – כדי להאכילם לבעלי חיים, אבל אם נוטלם מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא – משני הצדדים בשוה, הרי זו ראיה שעושה כן אַדַּעְתָּא דְּדִיקְלָא – כדי להשביח את הדקל, והדבר אסור.