משנה
כפי שהתבאר בתחילת המסכת, דיני מלאכות בחול המועד נמסרו לחכמים, לקבוע איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה, ואחת המלאכות שאסרו חכמים בחול המועד היא הכתיבה. משנתנו מבארת אילו כתיבות התירו חכמים בחול המועד, וההיתר בהם הוא משום 'דבר האבד', שאם לא ימהר לכותבם, עשוי האדם להפסיד: אֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד, קִדּוּשֵׁי נָשִׁים – שטר שכותב בו האדם לאשה 'הרי את מקודשת לי', ובמסירתו לידה חלים הקדושין, ואם לא ימהר לקדשה יש לחשוש שיקדמנו אחר, וְגִטִּין – גט אשה, באופן שהבעל נחפז ללכת לדרכו, ואם לא יגרשנה עתה תישאר עגונה, וְשׁוֹבָרִין – שטר שכותב בו המלוה שקיבל את פרעון החוב, ואם בא הלוה לפרוע את חובו והמלוה אינו מוצא את שטר החוב, כותב הוא שובר, ואם לא יעשה כן יתכן שלאחר המועד כבר לא יהיה כאן הלוה ולא יפרע את החוב, דִּיאַתֵיקֵי – שטר צוואתו של אדם הנוטה למות, המחלק את נכסיו כרצונו, שתיקנו חכמים שכל דבריו מועילים כאילו נעשה עליהם קנין, ואם לא יכתבו עתה העדים את דבריו ויחתמו על כך, לא יוכלו מקבלי הנכסים להוכיח שאכן נתן להם אותו אדם את נכסיו קודם מותו, וּמַתָּנָה – שטר מתנה של אדם בריא שעשה קנין על מתנתו, ואם לא יכתבו זאת בשטר עתה לא יוכל המקבל להוכיח שאכן קיבל מתנה זו, וּפְּרוֹזְבֻּלִין – שטר שבו מוסר המלוה את חובותיו לבית דין, כדי שיוכל לגבותם גם לאחר שמיטה, ובאופן שהוא ממהר ללכת ואם לא יכתוב עתה שטר זה, תשמט שמיטה את כל חובותיו, אִגְּרוֹת שׁוּם – שטר שנכתב בו שֶׁשָׁמוּ בית דין את קרקע הלוה וגבו אותה עבור המלוה, בחובו, ובשעה שנותנים את הקרקע למלוה קורעים את שטר החוב (כדי שלא יוכל המלוה לחזור ולגבות בו בבית דין אחר), ואם העדים ממהרים ללכת לדרכם ולא יכתבו לו מיד 'שטר שום' שבו נכתב שנתנו לו את הקרקע הזו, יצא קרח מכאן ומכאן, שלא יהיה בידו שטר חוב ולא שטר על הקרקע שקיבל עתה, אִגְּרוֹת מָזוֹן – אדם הנושא אשה שכבר יש לה בת, והתחייב בפני עדים לזון את אותה בת, והעדים ממהרים ללכת לדרכם, אם לא יכתבו זאת בשטר יוכל הבעל להכחיש את התחייבותו לאחר זמן, שִׁטְרֵי חֲלִיצָה – שטר שכותבים בית דין לאשה שהיתה זקוקה ליבום שחלץ לה יבמה והרי היא מותרת להנשא לכל אדם, וּמֵיאוּנִין – יתומה קטנה שהשיאו אותה אמה ואחיה, הרי אלו נישואין החלים רק מדרבנן, וכל זמן שהיא קטנה יכולה היא למאן בנישואין אלו ויוצאת ללא גט, ואם לא יכתבו לה עתה שטר על מיאונה יתכן שעד אחרי המועד תביא כבר סימני גדלות ולא תוכל למאן, ותישאר תחת בעלה לעולם שלא ברצונה, וְשִׁטְרֵי בֵּירוּרִין – כאשר שני בעלי הדין ביררו להם כל אחד דיין אחד, כותבים זאת בשטר אפילו בחול המועד, שמא לאחר המועד ילך אחד מהם ולא ירצה לדון בפני דיינים אלו, ויתבטל השלום (שהרי עיקר התקנה שכל אחד בורר לו דיין אחד היתה מפני השלום, שכל אחד יהיה מרוצה בדיין שבחר), וּגְזֵירוֹת בֵּית דִּין – פסק של בית דין, שאם לא יכתבוהו מיד יתכן שישכחו הדיינים את הפסק, וכשידונו בדבר שוב יפסקו באופן אחר, וְאִגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ אִגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת, אִגְּרוֹת שְׁאֵלַת שָׁלוֹם ששולח אדם לחבירו, וְכֵן פֵּירְשׁוּ בְּתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (ה"ג).
גמרא
שנינו במשנה, 'ואלו כותבין במועד, קדושי נשים'. מביאה הגמרא מימרא בענין זה: אָמַר שְׁמוּאֵל, מוּתָּר לְאָרֵס (-לקדש) אִשָּׁה בַּמּוֹעֵד, ואין בכך משום האיסור של 'אין מערבים שמחה בשמחה' שהתבאר לעיל (פ"א) שמחמתו אסור לישא אשה בחול המועד, והטעם שלא אסרו זאת, כיון שיש לחשוש שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים, כלומר, אף על פי שמכריזים בשמים קודם יצירת הולד 'בת פלוני לפלוני', ואם כן היה ראוי לומר שיוכל האדם לדחות את האירוסין עד לאחר המועד, אין הדבר כן, אלא יש לחשוש שאדם אחר יתפלל ויבקש רחמים שתתרצה לו אותה אשה, ויתכן שתתקבל תפילתו, ולכן מותר לאדם למהר ולארס אשה בחול המועד (ואמנם גם אם יתפלל אדם אחר ותתקבל תפילתו, לא תשתנה הגזירה, אלא לאחר זמן יגרשנה או ימות, וישאנה בן זוגה האמיתי (נמוק"י)).
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל – כך שנו בבית מדרשו של שמואל, מְאָרְסִין – מקדשים נשים בחול המועד, ומהטעם שהתבאר, וְאֵין כּוֹנְסִין – אין נושאים נשים, כיון שלאחר שהתקדשה לו הרי היא אשת איש ואין חשש שיקדמנו אחר, ואין מערבים את שמחת הנישואין בשמחת המועד, וְאף שהתירו לארס אשה, אֵין עוֹשִׂין סְעוּדוֹת אֵרוּסִין אלא מקדשה ללא סעודה, וְכן אין עושים סעודות נִישּׂוּאִין, ואפילו באופן שמותר לישא אשה, כגון כשמחזיר את גרושתו, שכיון שאין בכך שמחה יתירה לא אסרו להחזירה במועד, אך לא יעשה סעודת נישואין, כדי שלא לערב בשמחת החג שום שמחה אחרת, ואפילו מועטת (רמב"ם הלכות יום טוב פ"ז הט"ז, ולחם משנה שם), וְלֹא מְיַבְּמִין – אסור לאדם לייבם בחול המועד את אשת אחיו שמת ללא ילדים, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ, שהרי עבורו היא אשה חדשה.
