מסכת מעשרות, פרק ג, משנה ב
משנה ב: הַמּוֹצִיא פּוֹעֲלָיו לַשָּׂדֶה, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, אוֹכְלִין וּפְטוּרִין. וְאִם יֶשׁ לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, אוֹכְלִין אַחַת אַחַת מִן הַתְּאֵנָה, אֲבָל לֹא מִן הַסַּל וְלֹא מִן הַקֻּפָּה וְלֹא מִן הַמֻּקְצֶה:
משנה ב: הַמּוֹצִיא את פּוֹעֲלָיו לַשָּׂדֶה למלאכה אחרת, ולא ללקוט פירות, שבאופן זה אינם רשאים לאכול מן התורה, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת – שלא התחייב לתת להם מזונות בשכרם, ונותן להם פירות במתנה, הרי אלו אוֹכְלִין וּפְטוּרִין ממעשרות, שאין מתנה קובעת להתחייב במעשרות. וְאִם יֶשׁ לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, שהתחייב ליתנם להם בשכרם, הרי אלו אוֹכְלִין אַחַת אַחַת מִן הַתְּאֵנָה, וכיון שבכל פעם הם קוטפים תאנה אחת ואוכלים אותה, פטורים ממעשר, כיון שאין מקח קובע למעשרות בדבר שלא נגמרה מלאכתו, אֲבָל לֹא יאכלו מִן הַסַּל, וְלֹא מִן הַקֻּפָּה, וְלֹא מִן הַמֻּקְצֶה – מקום שטיחת התאנים לייבוש, כיון שבאופן זה כיון שהם אוכלים בשכרם, הנחשב כמקח, נחשב הדבר כקביעות, וחייבים במעשרות.
