מסכת מעשר שני, פרק א, משנה ג
משנה ג: הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, אוֹ חַיָּה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹר מְרֻבֶּה עַל הַבָּשָׂר. כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכֹּר סְתוּמוֹת, יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, יָצְאוּ קְלִפֵּיהֶם לְחֻלִּין. הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ, אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. וּמִשֶּׁהֶחְמִיץ, נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:
משנה ג: הַלּוֹקֵחַ במעות מעשר שני בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, שזו עיקר המצוה, אוֹ שקנה במעות אלו חַיָּה, שאינה ראויה להקרבה, לִבְשַׂר תַּאֲוָה – לאוכלה בתורת חולין, אף שהבהמה או החיה עצמה קדושה בקדושת מעשר שני, מכל מקום יָצָא הָעוֹר של הבהמה או החיה לְחֻלִּין, ואין צריך לאכול את דמיו בירושלים, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹר מְרֻבֶּה עַל הַבָּשָׂר.
קנה במעות מעשר שני כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכֹּר סְתוּמוֹת, והיינו שמוכרים את הקנקן עם היין, רק היין עצמו קדוש בקדושת מעשר שני, ויָצָא הקַנְקַן עצמו לְחֻלִּין.
הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים שנקנו בכסף מעשר שני, יָצְאוּ קְלִפֵּיהֶם לְחֻלִּין. הַתֶּמֶד – מים שניתנו על גבי חרצנים וזגים ושמרי יין, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ, דינו כמים, ואֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר (כיון שדרשו חכמים מהפסוקים שיש לקנות בכסף זה רק דברים שהם 'פרי מפרי', כגון פירות הצומחים מזרעי פירות, או בהמה הנולדת מבהמה, וגידולי קרקע, ואף בהמה בכלל זה כיון שהיא ניזונת מהקרקע, אך לא מים וכיוצא בזה). וּמִשֶּׁהֶחְמִיץ התמד, וכגון שהניח שלשה מידות של מים ומצא ארבעה, שזהו סימן שיצא יין רב מהשמרים, דינו כיין והרי זה נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:
