מסכת נגעים, פרק ג, משנה ד

משנה ד: הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד וּבִשְׁנֵי סִימָנִין, בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִסְיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, שֶׁהוּא שִׁבְעַת יָמִים:

משנה ד: הַ'שְּׁחִין', שנעשה על ידי מכה או מחלה, וְהַ'מִּכְוָה', שנעשית על ידי כויית אש או דבר אחר רותח, מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד בלבד, כיון שאין להם אלא הסגר אחד, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין של טומאה, בְּשֵׂעָר לָבָן שיש בתוך השחין או המכוה, וּבְפִסְיוֹן – בהתפשטות השחין או המכוה. אלא שאף בזה יש חילוק ביניהם, שבְּשֵׂעָר לָבָן נטמא בין בַּתְּחִלָּה, כשרואה אותו הכהן לראשונה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ של הסגר, ואף לְאַחַר הַפְּטוּר – לאחר שטיהרו הכהן. וּבְפִסְיוֹן – אך בהתפשטות הנגע אינו נטמא בראיה הראשונה, שהרי ההתפשטות מטמאת רק לאחר שכבר ראהו הכהן והסגירו, אלא רק בְּסוֹף שָׁבוּעַ של הסגרתו, ולְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, שֶׁהוּא שִׁבְעַת יָמִים (ואף שהוא דבר פשוט, נקטה זאת המשנה אגב שאר מניני הימים שבמשניות).