מסכת נגעים, פרק ו, משנה ב

משנה ב: בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְהוֹרָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה:

משנה ב: היתה הבַּהֶרֶת בשיעור כַּגְּרִיס, וּבָהּ – בתוכה מִחְיָה (-בשר חי) כָעֲדָשָׁה, והבהרת עם המחיה שבתוכה הם כגריס, ובאופן זה ראה הכהן את הנגע בתחילה, הרי די בשיעור זה כדי לחייבו בהסגר (ואף שהבהרת והמחיה יחד הם כגריס בלבד), ואם לאחר שבוע של הסגר רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, הרי זה פשיון, וטְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה הבהרת, הרי התקטנה משיעור כגריס, וטְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, ונמצא שאין בבהרת לבדה שיעור כעדשה מכל צד של המחיה, טְהוֹרָה, כיון שהמחיה נחשבת כסימן טומאה רק כשהיא 'מבוצרת', כלומר, מוקפת מכל צדדיה בבהרת בשיעור כעדשה, כמו מבצר, וכיון שבגריס יש שיעור תשע עדשות בדיוק, כאשר המחיה היא כעדשה ובאמצע הבהרת הרי היא מוקפת בבהרת בשיעור כעדשה מכל צד, אך אם גדלה אפילו במקצת הרי אינה מוקפת בבהרת בשיעור כעדשה מכל צד, וטהורה. נִתְמַעֲטָה המחיה, טְהוֹרָה, כיון שסימן הטומאה של מחיה הוא רק כאשר יש בה שיעור כעדשה, וכאשר התקטנה משיעור זה אין בה סימן טומאה, והבהרת טהורה (ואף שכאשר התקטנה המחיה נמצא שהתפשטה הבהרת, הרי אין התפשטות הבהרת נחשבת כסימן טומאה אלא כאשר ההתפשטות היא כלפי חוץ, ולא כאשר היא מתפשטת לתוך עצמה, כמבואר במשנה הבאה).