מסכת נגעים, פרק ו, משנה ה

משנה ה: בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּמִחְיָה כָּעֲדָשָׁה מַקַּפְתָּהּ וְחוּץ לַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר, וְהַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה לַחִיצוֹנָה, שֶׁהַבַּהֶרֶת לְתוֹכָהּ. נִתְמַעֲטָה וְהָלְכָה לָהּ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מִבִּפְנִים הִיא כָלָה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. וְאִם מִבַּחוּץ, הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה וְהַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְהוֹרָה:

משנה ה: היתה הבַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּמִחְיָה בשיעור כָּעֲדָשָׁה מַקַּפְתָּהּ – מקיפה את הבהרת סביב, וְחוּץ לַמִּחְיָה שמסביב הבהרת הפנימית, ישנה בַּהֶרֶת נוספת, חיצונית, נמצא שיש כאן שלש טבעות, בהרת פנימית ובהרת חיצונית ובאמצע מחיה, דין הבהרת הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר, שהרי אין בה סימן טומאה, כיון שמחיה שמחוץ לנגע אינה סימן טומאה, וְהבהרת הַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט – טמאה מוחלטת, שהרי יש בתוכה מחיה, שזהו סימן טומאה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה לַחִיצוֹנָה, כיון שֶׁהַבַּהֶרֶת הפנימית נמצאת לְתוֹכָהּ, ואין מחיה נחשבת כסימן טומאה אלא כשהיא מוקפת בבהרת מבחוץ, ומבפנים יש רק מחיה (שאז נמצא שמכל צד שמתבוננים יש נגע, ואחריו מחיה, ואחריו נגע. ואילו כאן בתוך המחיה יש נגע בהרת נוסף, ונמצא שיש כאן נגע, אחריו מחיה, אחריו נגע, אחריו מחיה, ולבסוף שוב נגע), ובאופן זה אין המחיה מטמאת. נִתְמַעֲטָה המחיה וְהָלְכָה לָהּ, והתחברו שתי הבהרות זו לזו, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מִבִּפְנִים הִיא כָלָה – אם תחילת התמעטות המחיה היתה מכיוון הבהרת הפנימית, הרי זה סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, שהתפשטה הבהרת מבפנים החוצה לתוך מקום המחיה, והרי הפנימית טמאה במוחלט, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, כיון שלא פשתה, ואף אין בה סימן טומאה של מחיה. וְאִם מִבַּחוּץ היא כלה, והיינו שהתפשטה הבהרת החיצונית לתוך המחיה שבאמצע, הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, שהרי המחיה שהיתה בה סימן טומאה, התבטלה, ואילו מחמת פשיון אין לטמאותה כיון שהפשיון הוא סימן טומאה רק כשמתפשט כלפי חוץ, אך כשהנגע מתפשט לתוך עצמו אין זה סימן טומאה (וכפי שהתבאר לעיל (מ"ג) בדעת חכמים), וְהבהרת הַפְּנִימִית דינה לְהַסְגִּיר, שהרי נשארה כפי שהיתה ללא סימן טומאה נוסף. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם התפשטה הבהרת הפנימית לתוך המחיה שבאמצע, ובין אם התפשטה הבהרת החיצונית לתוך המחיה שבאמצע, הרי זו טְהוֹרָה, כיון שכשם שהתפשטות הנגע לתוך עצמו אינו סימן טומאה, כך התפשטותו לתוך מחיה שבתוך נגע אחר אינו סימן טומאה, כיון שבשניהם נחשב הדבר שהנגע התפשט לתוך נגע, ולא שהתפשט למקום בריא, ורק כשמתפשט הנגע בעור הבשר הרי זה סימן טומאה (ואמנם הבהרת החיצונית טהורה לגמרי בכל אופן, שהרי היה בה סימן טומאה של מחיה, והסתלק לו. ואילו לגבי הבהרת הפנימית יש חילוק, שאם אירע כן בסוף השבוע הראשון, יש להסגיר את הנגע לשבעה ימים נוספים, שהרי לא אירע בו כל שינוי, לטומאה או לטהרה. ואם אירע כן בסוף השבוע השני, אף הפנימית טהורה לגמרי).