מסכת נגעים, פרק ז, משנה ה

משנה ה: מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת וְנִקְצְצָה, טְהוֹרָה. קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ. הָיְתָה בְרֹאשׁ הָעָרְלָה, יִמֹּל:

משנה ה: מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת, וְנִקְצְצָה מאליה, טְהוֹרָה, שנאמר 'כל ימי אשר הנגע בו יטמא', ללמד שטומאתו היא רק בזמן שהנגע קיים בו, ולא כשנקצץ ממנו. קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּן – אך אם קצץ את הבהרת בכוונה, ועבר בכך על איסור לא תעשה של 'השמר בנגע הצרעת', וכפי שהתבאר במשנה הקודמת, הרי הוא טמא מדרבנן, ונחלקו בזמן טהרתו (ומבואר בתוספתא שאם קצץ את כל הבהרת עם בשר בריא שסביבה, שזו הוכחה שרצה לעקור אותה לגמרי, לדברי הכל קנסוהו שאין לו טהרה לעולם. ואם קצץ חלק ממנה ושייר חלק ממנה, לדברי הכל אם פרחה הצרעת בכולו טהור. ואם קצץ את הבהרת בדיוק לא פחות ולא יותר, בזה נחלקו), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, טהרתו היא לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר, וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ, וכפי שהתבאר שזו ראיה שחס עליו ה' ורפאהו, ומן הסתם היה נרפא גם מהנגע הקודם שהיה בו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אינו נטהר עַד שֶׁתִּפְרַח הצרעת בְּכֻלּוֹ, שבאופן זה אף אם היתה נשארת בו הבהרת הראשונה, היה נטהר (אמנם כאן לא נקטה המשנה אופן שהתמעטה הצרעת מכגריס, כמו במשנה הקודמת, שהרי כאן תלש את כולה ואין בה מה שיתמעט). הָיְתָה הצרעת בְרֹאשׁ הָעָרְלָה, קודם ברית מילה, יִמֹּל, ואף שבכך הוא קוצץ את סימני הצרעת, ואם היתה זו מילה בזמנה, הדוחה אפילו את השבת, פשוט שדוחה היא איסור זה של קציצת הצרעת, וחידשה המשנה שאפילו אם היתה זו מילה שלא בזמנה, שאינה דוחה את השבת, מכל מקום היא דוחה את איסור קציצת הצרעת, ככל מצוות עשה הדוחה מצוות לא תעשה.