מסכת נגעים, פרק ח, משנה ה

משנה ה: כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֵּיצַד. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין, בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:

משנה ה: כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, והיינו כל מקום הנחשב כ'עור הבשר', והוא מקום הנראה לעיני הכהן (ולעיל (פ"ו מ"ח) התבאר אילו מקומות אינן בכלל זה ואינן מיטמאים בבהרת), הרי הוא מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה, שאם לא פרחה בו הצרעת, אין זה נחשב ש'כולו הפך לבן', ונמצא שיש צורך שתפרח הבהרת בכל המקומות שהם 'עור הבשר', ונראות לעיני הכהן. וכֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, והיינו שאין זה עור הבשר, או שאין זה למראה עיני הכהן, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה, ואף אם העור שם נשאר בריא, נחשב הדבר ש'כולו הפך לבן'. כֵּיצַד, פָּרְחָה הבהרת בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ וּבַזָּקָן, או שלא פרחה בַּשְּׁחִין, בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין – מיני כויות ופצעים בזמן שעדיין לא התחילו להגליד ולהעלות קרום בריא, שמקומות אלו אינם נחשבים כעור הבשר ואינם מטמאים בנגעים, אף אם לאחר זמן חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, ונעשו ראויים לנגע בהרת של עור הבשר, וכן חזרו הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת – התחילו להעלות קרום בריא, וראויים הם לטמא בנגעי עור הבשר, מכל מקום טְהוֹרִים, כיון שבשעה שפרחה הבהרת בכולו לא היו מקומות אלו ראויים לנגעים לא עיכבוהו מלהיחשב כ'הפך כולו לבן'.

פָּרְחָה הבהרת בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא פרחה בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן, או סמוך לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח כשהם מורדים, והיינו כשעדיין לא התחילו להגליד, נמצא שאותה כחצי עדשה מעכבת אותו מלהחשב 'כולו הפך לבן' (והוא הדין אם היתה אותה כחצי עדשה במקום אחר בגוף, שלא בסמוך למקומות אלו), וחָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, שמעתה הם ראויים לנגעים, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה – אותה כחצי עדשה שהיתה בשר חי נעשתה בַּהֶרֶת (ולשון 'מחיה' אין הכוונה לסימן טומאה, אלא לבשר חי שאין בו נגע), אם נולד בו סימן טומאה של שער לבן הרי הוא טָמֵא, כיון שכעת אינו נחשב כ'כולו הפך לבן' עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, וגם בראש ובזקן שנקרחו, או בשחין ומכוה וקדח שנעשו צרבת, שהרי עתה הם ראויים לנגעים (ורק באופן שכבר נטהר משום 'כולו הפך לבן' ורק אחר כך נעשו מקומות אלו ראויים לנגעים, אינם מבטלים את טהרתו).