מסכת נגעים, פרק ח, משנה ו

משנה ו: שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, פָּרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָהוֹר. בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמְּדֻבָּקִים זֶה לָזֶה וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד, טָהוֹר. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בַבֹּהַק, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים כְּמִין בֹּהַק, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֹּהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן טֻמְאָה בַתְּחִלָּה, וְאֵין סִימַן טֻמְאָה בַסּוֹף:

משנה ו: כפי שהתבאר לעיל, מה שאמרה התורה שאם פרחה הצרעת בכל גוף האדם הרי הוא טהור, היינו רק אם אירע הדבר בזמן שהיה טמא, ומשנתנו מבארת שאין די בכך שיהא האדם עצמו טמא, אלא יש צורך שתפרח הצרעת מתוך הנגע הטמא שבו. היו באדם שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, אַחַת טְמֵאָה מוחלטת, כגון שהיה בה שער לבן, וְאַחַת טְהוֹרָה, שהסגירוה שבועיים ולא נולדו בה סימני טומאה, פָּרְחָה הבהרת והתפשטה מִזּוֹ לָזוֹ, בין מהטהורה לטמאה ובין מהטמאה לטהורה, מיד כשהתחברו זו לזו נחשבות שתיהן כטמאות, כיון שהטהורה בטלה לטמאה ולא להיפך (שהרי כוחה של הטמאה חזק יותר, שהיא מטמאת את כל גופו, מה שאין כן הטהורה, שאינה מטהרתו), וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, הרי זה נחשב שפרחה הצרעת בכולו מתוך נגע טמא, והרי הוא טָהוֹר. היו בו שתי בהרות, אחת טמאה ואחת טהורה, אחת בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה ואחת בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, או שהיו שתיהן בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו הסמוכות זו לזו, או בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁרק כאשר הם מְּדֻבָּקִים זֶה לָזֶה וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד, אבל כשהם רחוקים זה מזה אינם נראים כנגע אחד, מכל מקום דינם כנגע אחד, ולכן גם אם פרחה הבהרת מהמקום הטהור, נחשב כמי שפרחה מהמקום הטמא, וכיון שפרחה בכולו הרי האדם טָהוֹר. פָּרְחָה הבהרת בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בַבֹּהַק – כתמים לבנים שבעור האדם שהם כהים מארבעת מראות הנגעים המטמאים ולכן אינם סימן טומאה, הרי זה כמי שלא פרחה בכולו, ונשאר טָמֵא. אבל אם בתחילה פרחה הבהרת בכל גופו, ומחמת כן נטהר, ולאחר זמן חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים (או מקומות אחרים בגופו) להיות כְּמִין בֹּהַק, הרי הוא נשאר טָהוֹר, כיון שנאמר 'וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא', ולשון 'בשר חי' באה למעט בוהק, שאינו מטמא באופן זה. מביאה המשנה את דעת החולק על דין זה, אם לאחר שהפך כולו לבן חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים והבריאו לגמרי או שנעשו בוהק אפילו בשיעור קטן של פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, כיון שאין כל גופו נגוע, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֹּהַק בשיעור שהוא פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, הרי זה סִימַן טֻמְאָה בַתְּחִלָּה – כאשר מתפשט הנגע בכולו ומחמת כן אנו רוצים לטהרו, אם יש בו בוהק שלא נתנגע הרי זה מבטל את סימן הטהרה של 'כולו הפך לבן', ואין מטהרים אותו, וְאֵין סִימַן טֻמְאָה בַסּוֹף – אך אם כבר טיהרנוהו מחמת שכולו הפך לבן, ולאחר זמן התחדש בו בוהק, אפילו גדול מכעדשה, בכל מקום בגופו, אין זה סימן טומאה, אלא הוא נשאר טהור, וכפי שהתבאר שלמדו כן ממה שנאמר 'וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא', שרק בשר חי מטמאו לאחר שהפך כולו לבן, ואילו בוהק אינו מטמאו.