מסכת נזיר, פרק ה, משנה א

פרק ה, משנה א: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד, אָמַר שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְיָצָא לָבָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ:

פרק ה, משנה א: נאמר בתורה לגבי קרבנות (ויקרא כז י) 'לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ', ומלשון 'יהיה' למדו חכמים שאפילו אם המיר בטעות את קרבנו נאמר דין זה שיהיו הוא ותמורתו קודש, ומשנתנו עוסקת בדיני הקדש בטעות: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶקְדֵּשׁ טָעוּת – המקדיש בטעות, הרי זה הֶקְדֵּשׁ, כיון שהם לומדים דין זה מדין תמורה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ, כיון שאין ללמוד דין הקדש שמתחילתו נעשה בטעות, לתמורה, ששם ההקדשה הראשונה לא היתה בטעות, ורק באופן זה אמרה תורה שההמרה שנעשתה בטעות חלה. ומבארת המשנה את הדוגמא לדין זה, כֵּיצַד, אָמַר האדם, שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ, וְיָצָא לָבָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הרי זה הֶקְדֵּשׁ, כיון שאנו אומרים שהיתה כוונתו לכל שור שיצא ראשון, אלא שהיה סבור שיצא ראשון שחור, והקדש בטעות הקדש. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.