מסכת סוכה, פרק ב, שיעור 18

משנה

מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ, שעליו הוא אוכל את סעודתו, בְתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין, ובגמרא יבואר במה נחלקו. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לבית שמאי, האם לֹא כָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵית הִלֵּל לְבַקֵּר את רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרוֹנִית, וּמְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא אָמְרוּ לוֹ דָבָר, והרי זו ראיה שהאוכל כך יוצא ידי חובתו. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וכי מִשָּׁם יש רְאָיָה לדבריכם, הרי אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ, לרבי יוחנן בן החורונית, אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג תמיד, לאכול כששולחנך בתוך הבית, לֹא קִיַּמְתָּ מִצְוַת סֻכָּה מִיָּמֶיךְ, כלומר, לא קיימת מצות סוכה כתיקונה וכראוי לה, כיון שחכמים פסלו צורת אכילה זו.

גמרא

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, הֲלָכָה – כך היא ההלכה, צְרִיכָה הסוכה שֶׁתְּהֵא גדולה בשיעור שהיא מַחֲזֶקֶת כְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא, כְּמַאן – כדעת מי פסקת כן, כְּבֵית שַׁמַּאי. השיב לו רב שמואל, וְאֶלָּא כְּמַאן – וכי כדעת מי אפשר לפרש הלכה זו, הלא בודאי כבית שמאי. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שכך היו דבריהם, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא, דְּאָמַר לָךְ מַנִּי – כדעת מי פסקת כן. והשיב לו, בֵּית שַׁמַּאי הִיא, וְלֹא תָּזוּז מִינָּהּ, שכן היא ההלכה.

מקשה הגמרא, מַתְקִיף לָהּ (-הקשה על כך) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מִמַּאי דִּבְסוּכָּה קְטַנָּה פְּלִיגֵי – מנין שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בסוכה שאין בה מקום אלא לראשו ורובו ללא שולחנו, האם היא כשרה, דִּילְמָא בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה פְּלִיגֵי – שמא מחלוקתם היא בסוכה גדולה, שיש בה מקום גם לשולחנו, וּכְגוֹן דְּיָתֵיב אַפּוּמָּא דִּמְטַלַּלְתָּא – ונחלקו באופן שהוא יושב בקצה הסוכה, וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרֵי, לא יצא ידי חובתו, כיון דגַּזְרִינָן שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר שׁוּלְחָנוֹ ויאכל בתוך הבית, וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי, לֹא גַּזְרִינָן – לא גזרו בכך חכמים, אבל בסוכה קטנה שאין בה מקום לאדם עם שולחנו, לדברי הכל הסוכה פסולה. וְדַיְקָא נַמִּי דְּקָתָּנֵי – ויש לדייק כן גם מלשון המשנה 'מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ', כלומר, שכך היתה דרך ישיבתו, וְלֹא קָתָנֵי – ולא נקטה הברייתא לשון 'מִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין ובֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין', שאז היתה המשמעות שהמחלוקת היא בסוכה עצמה שאין בה מקום, אלא ודאי המחלוקת היא בסוכה גדולה, אלא שישב בה האדם באופן ששולחנו בתוך הבית.

מקשה הגמרא, וְאֶלָּא מַאי, בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה פְּלִיגִי – ולדבריך, שאתה מדייק שמחלוקתם היא בסוכה גדולה, גם כן יש להקשות מלשון המשנה, שאמרה 'בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין', ומשמע שהפסול והכשרות הם בסוכה עצמה, ואילו לדבריך, שנחלקו בסוכה גדולה ובדרך ישיבת האדם, אם כן 'בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יָצָא וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יָצָא' מִיבָּעֵי לֵיהּ (-היה לתנא לומר), שהרי אף לדברי בית שמאי הסוכה מצד עצמה כשרה היא, אלא שהם סוברים שגזרו חכמים שלא יצא האדם בכך ידי חובתו, והיה להם לומר 'לא יצא', ולא שהסוכה פסולה. וְאֶלָּא אם תפרש שנחלקו בסוכה קטנה, קַשְׁיָא הלשון 'מִי שֶׁהָיָה', וכמו שהקשתה הגמרא לעיל, מדוע לא אמרו 'מי שאינו מחזיק'.

וְאַסִּיקְנָא – ומכח קושיות אלו הסיקה הגמרא דִּבְתַרְתֵּי פְּלִיגֵי – שבאמת נחלקו בית שמאי ובית הלל בשני הדברים, פְּלִיגֵי בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה, וּפְלִיגֵי בְּסוּכָּה קְטַנָּה, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכֵי קָתָנֵי – ולשון המשנה חסרה היא, וכך יש לשנות בה, 'מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה, וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת', והיינו בסוכה גדולה, 'בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יָצָא, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יָצָא. וְשֶׁאֵינָה מַחֲזֶקֶת כְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ, וזו סוכה קטנה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, ובֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין'.

פוסק הרי"ף את ההלכה, וַהֲלָכָה כְּבֵּית שַׁמַּאי בְּתַרְוַיְיהוּ – בשני הנידונים, בין בסוכה קטנה ובין בסוכה גדולה, דְּחַד טַעְמָא נִינְהוּ – שהרי יש לשני הנידונים טעם אחד, שאם אין השלחן עמו בסוכה אלא מחוצה לה, יש חשש שיגרר אחר שולחנו ויאכל מחוץ לסוכה.

מבאר הרי"ף, וְכַמָּה הוא שיעור המחזיק כְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ, שִׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים.