מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 28

משנה

מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ, וּבהיותו בדרך לֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ, אף שלא בשעת התפילה ואמירת ההלל. מי שלֹא נָטַל את הלולב בשַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב.

המשנה דנה עתה במי שאינו יודע לקרוא את ההלל בעצמו: מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ את ההלל, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, דכיון שהם עצמם פטורים מאמירת ההלל, אינם יכולים להוציא את האדם ידי חובתו, ועליו לקרוא אחריהם מילה במילה, וְתָבֹא לוֹ מְאֵרָה – תבא עליו קללה, על כך שלא למד לקרוא בעצמו, והוא זקוק שיקריאו לו. וְאִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, וגדול יכול להוציאו ידי חובתו, די בכך שישמע את פסוקי ההלל, ועוֹנֶה אַחֲרָיו על כל דבר ודבר רק תיבת 'הַלְלוּיָהּ'.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ – הלכה פסוקה היא, לגבי ברכת המזון, בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו ומוציאו ידי חובה, וְעֶבֶד כנעני מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ ומוציאו ידי חובתו, וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ ומוציאתו, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, תָּבוֹא מְאֵרָה (-קללה) לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ, שלא למד לברך בעצמו.

כשתקנו נביאים לקרוא את ההלל בימים מסוימים, אמרו שהכל חייבים בקריאה זו, אך כיון שאין הכל בקיאים בדרך קריאתה, תיקנו שאחד קורא את ההלל, ועל כל פרק עונים אחריו 'הללויה', אמנם לאחר זמן כשהיו הכל בקיאים בקריאתו היו כולם קוראים, אך עדיין נשארו מקומות בהם אומר הציבור 'הללויה' אחרי שליח הציבור, ומתוך כך ניתן ללמוד כיצד היתה התקנה הראשונה: אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא גְּבַרְוָותָא אִיכָּא לְמִיגְמָר מִמִּנְהָגָא דְּהַלֵילָא – הלכות גדולות יש ללמוד ממנהג אמירת ההלל, כפי שאנו רואים שנוהגים בקריאת ההלל בבתי כנסיות בזמן הזה (כלומר, בזמנו של רבא), הוּא – שליח הציבור אוֹמֵר 'הַלְלוּיָה' שזו פתיחת נוסח ההלל, וְהֵן – השומעים אוֹמְרִים אחריו 'הַלְלוּיָה', ואחר כך אומרים הכל את המשך הפרק הראשון שבהלל, מִכָּאן יש ללמוד שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת הַלְלוּיָה, כלומר, מכאן יש ללמוד שבתחילה תקנו שהכל עונים רק 'הללויה' אחרי שליח הציבור, ובזמן הזה אף שהבקיאים אומרים את כל הנוסח בעצמם, מכל מקום בפתיחה הם עונים אחרי שליח הציבור תיבת 'הללויה' כמו אותם שאינם בקיאים, כיון שאין להם הפסד בכך שהם מתחילים מעט אחרי שליח הציבור, ומאידך יש בכך זכר לתקנה הראשונה. לימוד נוסף, אחרי שענו אחריו את התיבה הראשונה, הללויה, הוּא אוֹמֵר (תהילים קיג א) 'הַלְלוּ עַבְדֵי ה" עד סוף הפרק, וְהֵן אוֹמְרִים אחריו 'הַלְלוּיָה', מִכָּאן יש ללמוד שֶׁגָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ וְעוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָה, כלומר, מכך שעשו גם כאן זכר למנהג הראשון, שהיו הכל יוצאים ידי חובה בקריאת שליח הציבור, יש ללמוד שאף בזמן הזה הרוצה לצאת ידי חובתו משליח הציבור די בכך שיענה 'הללויה' אחרי כל פרק. לימוד נוסף: הוּא אוֹמֵר 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ', וְהֵן אוֹמְרִים אחריו 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ', מִכָּאן שֶׁמלבד אמירת 'הללויה' בסוף כל פרק ופרק, יש מִּצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְּרָקִים, ומתחילת ההלל ועד ל'הודו לה" הכל נחשב פרק אחד, וב'הודו לה" אומרים כולם את תחילת הפרק (ואף שכיום הכל בקיאים ואומרים את כל ההלל בעצמם, אומרים את תחילת הפרק בקול, זכר לאותו זמן שהיו הכל יוצאים ידי חובה בשמיעת שליח הציבור). מסייעת לכך הגמרא, אִיתְּמַר נַמִּי – כמו כן שנינו מימרא זו, אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא, מִצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי הַפְּרָקִים. לימוד נוסף, הוּא – שליח הציבור אוֹמֵר 'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא', וְהֵן אוֹמְרִים אחריו 'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא', וכאן אין אומרים רק ראשי פרקים, אלא את כל הפסוק, מִכָּאן יש ללמוד שיש אפשרות שֶׁקָּטָן מַקְרֶא אוֹתוֹ – את הגדול, ואז אינו יוצא ידי חובה בשמיעתו, וְעוֹנֶה אַחֲרָיו כל מַה שֶׁהוּא אוֹמֵר, ולכן השאירו פסוק זה שאומרים אותו הכל, לזכור הלכה זו. לימוד נוסף: הוּא – שליח הציבור אוֹמֵר 'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא', וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו 'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא', וכיון שהם יוצאים ידי חובה מדין 'שומע כעונה', ואחר כך חוזרים ואומרים כן בעצמם, הרי זה כאילו אמרו פסוק זה פעמיים, מִכָּאן יש ללמוד שֶׁאִם בָּא לִכְפֹּל פסוקים אלו, כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר 'בָּרוּךְ הַבָּא' וְהֵם אוֹמְרִים את סיום הפסוק, 'בְּשֵׁם ה", מִכָּאן יש ללמוד שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, ולכן יכולים השומעים לומר את חצי הפסוק השני, ונחשבים הם כאילו אמרו את הפסוק בשלמותו, מאחר ושמעו את תחילתו מפי שליח הציבור.

הגמרא מביאה נידון בענין 'שומע כעונה': בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו בני הישיבה שאלה זו מֵרַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבָּא, שָׁמַע האדם ברכה וְלֹא עָנָה אמן, או ששמע את ההלל ולא ענה 'הללויה', מַהוּ – מה דינו, האם יצא ידי חובתו. אָמַר לֵיהּ רבי חנינא בר אבא, חַכִּימַיָּא – החכמים, וְסָפְרַיָּא – הסופרים, מלמדי התינוקות, וּדְרוּשַׁיָא – והדרשנים, וְרֵישֵׁי עַמָּא – וראשי העם, אָמְרֵי – כולם אומרים דין זה, שאם שָׁמַע וְלֹא עָנָה, יָצָא ידי חובתו, ואין הענייה מעכבת. אִיתְּמַר נַמִּי – כמו כן נאמרה מימרא זו, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם (-בשם) בַּר קַפָּרָא, מִנַּיִן לַשּׁוֹמֵעַ שהוא כְּעוֹנֶה, כלומר, שהשומע נחשב כאילו אמר את הדבר בעצמו, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב' כב טז) 'כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר קָרָא הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ' (לשון הפסוק לפנינו, 'אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה'), וקשה, וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן, וַהֲלֹא שָׁפָן הסופר קְרָאָן, דִּכְתִיב (שם כב י) 'וַיִּקְרָא שָׁפָן אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ', אֶלָּא מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ שהוא כְּעוֹנֶה.