מסכת סנהדרין – פרק חמישי

משנה

הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ – את העד, בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, בְּאֵי זֶה שָׁבוּעַ – שבע שנות שמיטה של היובל, בְּאֵי זוֹ שָׁנָה בשמיטה, בְּאֵי זֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה ימים בַּחֹדֶשׁ, בְּאֵי זֶה יוֹם בשבוע, בְּאֵי זוֹ שָׁעָה ביום, בְּאֵי זֶה מָקוֹם. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר וְכוּ' אין בודקים את העד אלא בשלש בדיקות, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם.

גמרא

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עַד מָתַי מְבָרְכִין עַל הַחֹדֶשׁ – ברכת הלבנה, עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא פְּגִימָתוֹ של הירח. וְכַמָּה – ועד איזה יום נחשב שהתמלאה פגימתו, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, עַד שִׁבְעָה ימים בחודש, כיון שמאותו זמן מתמלאת פגימת הירח ואינו נראה עוד כמו קשת, אלא כחצי עיגול, נְהַרְדָּעֵי אָמְרֵי – בני ישיבת נהרדעא אמרו, עַד היום השִׁשָּׁה עָשָׂר בחודש, שאז נראה הירח שלם לגמרי, ואז נחשב הדבר שהתמלאה פגימתו, וּמְעֻמָּד – ויש לברך ברכה זו בעמידה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמְּבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ, כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, ויש ללמוד זאת מכך דכְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, לגבי קידוש חודשים על ידי ישראל 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב ב), וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, בשירת הים (שמות טו ב) 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', ומכך שבשני המקומות נאמרה לשון 'זה' יש ללמוד שכשם שבשירת הים כביכול הראו באצבע וראו גילוי שכינה, כך בברכה על החודש כאילו מקבלים פני שכינה, כיון שעל ידי הלבנה וכל צבא השמים העושים את תפקידם ניכרת גדולת ה' (ביאור הלכה).

תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – שנו ברייתא זו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, אִלְמָלֵא [-אילו] לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, ולא היו להם מצוות נוספות, דַּיָין – די להם בכך. אָמַר אַבַּיֵּי, הִלְכָּךְ – לכן, כיון שבברכה זו נחשבים ישראל כמקבלים פני שכינה [מְבָרֵךְ] מְעוּמָּד, מפני כבוד השכינה.

סְלִיקוּ לְהוּ הָיוּ בּוֹדְקִין

מסכת סנהדרין – פרק שישי

משנה

נִגְמָר הַדִּין של המתחייב מיתת בית דין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ, וּבֵית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין וְכוּ'.

גמרא

תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִין מַכִּין מלקות, וְעוֹנְשִׁין עונש מיתה, שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה – גם מי שאינו חייב בעונשים אלו מן התורה, וְלֹא שיתכוונו בכך לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָיג – גדר וגבול לַתּוֹרָה, שלא יבואו בני אדם לעבור על איסורי תורה. וּמַעֲשֵׂה היה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים, וְאף על פי שאין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, הֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, שהרי אין בזה איסור תורה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, שהיה אותו דור פרוץ בעבירות מחמת גזירות היוונים, והיו מצוות בזויות בעיניהם, שׁוּב היה מַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁהֵטִיחַ אֶת אִשְׁתּוֹ [-בא עליה] תַּחַת הַתְּאֵנָה, במקום גלוי, ודרך פריצות היא, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, שהרי אין בזה איסור לא תעשה שחייבים עליו מלקות, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.