יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת סנהדרין, פרק ו, שיעור 42

משנה

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד – איסור הלנת המת אינו רק בנהרגים בבית דין, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, ואינו קוברו באותו יום שמת, עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, וכפי שיבואר בגמרא, אֶלָּא אִם כֵּן הֵלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ של המת, כגון כְּדֵי לְהָבִיא לוֹ אֲרוֹן וְתַכְרִיכִין, שאז אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו וְכוּ'.

 

 

גמרא

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, מִנַּיִן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק לגבי הרוגי בית דין (דברים כא כג) 'כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא', וכיון שנאמר 'כִּי קָבוֹר', מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מה באה ללמדינו כפילות הלשון של 'תִּקְבְּרֶנּוּ', מִכָּאן יש ללמוד לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

שנינו במשנה, 'וְלֹא הָיָה קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתֵיהֶן, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין'. מבררת הגמרא, וְכָל כָּךְ לָמָּה – מדוע אין קוברים את הרוגי בית דין בקברי אבותיהם, ומבארת, לְפִי שֶּׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב' יג כא) 'וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ, וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד, וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וְגוֹ', וַיְחִי, וַיָּקָם עַל רַגְלָיו', ומדייקת הגמרא מלשון הפסוק, עַל רַגְלָיו עָמַד וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא הָלַךְ, ואם כן לשם מה אירע נס זה, אלא היה זה נביא השקר [שהשיב את עדו הנביא לאכול ולשתות בשומרון], וכיון שהניחוהו בקברו של אלישע שהיה צדיק, החייהו ה' כדי שיצא מקברו של אלישע, ומת שם, הרי שיש הקפדה שלא יקבר רשע אצל צדיק.

מביאה הגמרא מעשה בענין איסור הנאה מקברים: קִבְרִי דְּרַב – מקברו של רב, הָווּ שָׁקְלֵי מִינֵּיהּ עַפְרָא – היו בני אדם נוטלים משם עפר, לְאִישְׁתָּא בַּת יוֹמָא – לחולי הקדחת ביום הראשון שלה. אָתוּ – באו ואָמְרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דבר זה, והיו סבורים שעפר זה אסור בהנאה, כמו המת עצמו. אָמַר על כך שמואל, יָאוּת הֵן עָבְדִין – יפה הם עושים, ואין בכך איסור, כיון שקַרְקַע עוֹלָם הִיא, וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, דִּכְתִיב לגבי האשירה ששרף חזקיהו המלך (מלכים ב' כג כו) 'וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם', מַקִּישׁ ומדמה הכתוב את קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם לָעֲבוֹדָה זָרָה, כדי ללמד, מַה עֲבוֹדָה זָרָה, אף שבדרך כלל יש בה איסור הנאה, בִּמְחֻבָּר לֹא – אם היא מחוברת לקרקע אינה נאסרת, והמשתחוה להר אינו אוסרו בהנאה, הָכָא נַמִּי – אף מת, שהוא ובגדיו אסורים בהנאה, בִּמְחֻבָּר לֹא – מכל מקום הקבר המחובר לקרקע אינו נאסר בהנאה, וממילא עפר זה מותר בהנאה, ורשאים ליטלו.

מקשה הגמרא, וְהָא דְּתַנְיָא בברייתא, שְׁלֹשָׁה קְבָרוֹת הֵן החלוקים בדיניהם זה מזה, קֶבֶר הַנִּמְצָא, והיינו קבר חדש, ויודע בעל השדה שלא נתן רשות לשום אדם לקבור שם מת, וקברוהו שם שלא מדעתו, וְקֶבֶר הַיָּדוּעַ, שנקבר שם המת מדעתו ובהסכמתו של בעל השדה, וְקֶבֶר הַמַּזִּיק אֶת הָרַבִּים, שקבור המת במקום שרבים מהלכים בו, ונטמאים מחמתו. וכך הם דיניהם, קֶבֶר הַנִּמְצָא, מֻתָּר לבעל השדה לְפַנּוֹתוֹ, ואם אכן פִּינָהוּ, מְקוֹמוֹ טָהוֹר, וְהמקום מוּתָּר בַּהֲנָאָה, כיון שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו, וכיון שקברוהו שלא כדין, לא אסר את מקומו. קֶבֶר הַיָּדוּעַ, אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ, ואם פִּינָהוּ מְקוֹמוֹ טָמֵא, וזו גזירה שגזרו חכמים שישאר מקומו טמא, כדי שלא יבואו לפנותו, שלא כדין, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. קֶבֶר הַמַּזִּיק אֶת הָרַבִּים, מֻתָּר לְפַנּוֹתוֹ, ואם פִּינָהוּ מְקוֹמוֹ טָהוֹר, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה, כיון שאיסור ההנאה מהמת ומקברו לא פקע על ידי הפינוי, אף שנעשה בהיתר, כיון שמתחילה נקבר שם כדין. ועל כל פנים מוכח שאף מקום הקבר אסור בהנאה לעולם. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, באותה ברייתא, בְּקֶבֶר בִּנְיָן עַסְקִינָן – מדובר בקבר הבנוי למעלה מהקרקע, ואף שלבסוף חיברו לקרקע, מכל מקום אין דינו כקרקע, אלא כדבר תלוש, ונאסר בהנאה, אֲבָל קֶּבֶר דַחֲפִירָה – החפור בקרקע עצמה, דְּלֵיכָּא עַלֵיהּ בִּנְיָן – שאין בנוי עליו בנין, לֹא מִיתְסֵרָא – אינו נאסר, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דקַרְקַע עוֹלָם הִיא, וכפי שהתבאר.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)