מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ו (ב)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יא. כשם שבעל הבית זה מבטל רשותו לבעל הבית זה בחצר אחת כך מבטלין מחצר לחצר, ומבטלין וחוזרין ומבטלין, כיצד שנים ששרויים בחצר ולא עירבו, אחד מהן מבטל רשותו לשני ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו, וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו, וכן כמה פעמים, ויש ביטול רשות בחרבה כדרך שהוא בחצר. (עירובין פרק ב הלכה ה)

יב. דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה. (שבת פרק ו הלכות ט-י)

יג. אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה, אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן. (עירובין פרק ה הלכה ב)

יד. אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או שמן וכיוצא בהן הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו ומערב בו עליהם, ואף על פי שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הרי זה שיתוף. (עירובין פרק ה הלכה ג)

טו. ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כגוי, אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה ואין מחללין שבת כגון צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב, אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו, וכן אם היה ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו רשותו. (עירובין פרק ב הלכה טז)

טז. אנשי חצר שעירבו כולן חוץ מאחד מהן שלא עירב עמהן בין מזיד בין שוכח הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן, ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן אבל לביתו אסור, ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו הרי כולם מותרין הן מותרין מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו, וגם הוא מותר מפני שלא נשאר לו רשות והרי הוא כאורח אצלם והאורח אינו אוסר. (עירובין פרק ב הלכה א)

יז. המבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל, והמבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך, והיורש מבטל רשות אף על פי שמת מורישו בשבת שהיורש קם תחת מורישו לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחלה. (עירובין פרק ב הלכה ב)

יח. ביטלו אלו המערבין רשותן לזה שלא עירב, הוא מותר שהרי נשאר לבדו, והם אסורין שלא נשאר להן רשות, ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו שאין רבים אורחין אצל אחד. (עירובין פרק ב הלכה ג)

יט. היו אלו שלא עירבו שנים או יתר, אם ביטלו רשותם למערבין המערבין מותרין ואלו שלא עירבו אסורין, ואין המערבין יכולים לבטל רשותם לשנים שלא עירבו שכל אחד מהן אוסר על חבירו, ואפילו חזר האחד שלא עירב וביטל רשותו לשני שלא עירב הרי זה אסור שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה, אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב אבל האחד שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב. (עירובין פרק ב הלכה ד)