מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ז (ד) ופרק ח (א)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

לז. אין מערבין בחצירות אלא בפת שלמה בלבד אפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דוחן, ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין כאוכלים, ערב מים עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין בו. (רמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה ח)

לח. וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה, והוא שיהיו שמונה עשר או פחות, אבל אם היו מרובים על זה שיעורו שתי סעודות שהן כשמונה עשר גרוגרות שהן כששה ביצים בינוניות, אפילו היו המשתתפין אלפים ורבבות שתי סעודות לכולן. (רמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה ט)

לט. נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין, אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעה זו אינו עירוב, ואם אמר לו ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו, ואם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזה אוכל וזכה לי בו הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו. (רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה כ)

מ. רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו, ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה, ואם הודיעו מבעוד יום אף על פי שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב, ואם לא הודיעו עד שחשכה אינו יוצא בו שאין מערבין משתחשך. (רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה יח)

מא. לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר הרי זו לכל בני החצר או אוכל כשתי סעודות ואמר הרי זה לכל בני המבוי אינו צריך לגבות מכל אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית אף על פי שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ואינו צריך להודיע לבני החצר או לבני המבוי שהרי זכה להן ועירב עליהן שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו. (רמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה כ)

מב. נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם. (רמב"ם הלכות עירובין פרק ה הלכה ו)

פסקי הלכות עפ"י הרי"ף – עירובין, פרק ח (א)

א. אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או למשתה של נשואין או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים או מן הלסטים וכיוצא בזה, ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות הרי זה עירוב. (רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה ו)

ב. מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן, אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואף על פי שהן אוכלין אצלו על שולחנו, ואם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו, עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן, קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו. (רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה כא)

ג. כל שמשתתפין בו מערבין בו עירובי תחומין, וכל שאין משתתפין בו אין מערבין בו עירובי תחומין, וכמה שיעור עירובי תחומין מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, ואם היה לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, כמו השיתוף. (רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה ז)

ד. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא, וכן טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת, וכן כלי חרס שהכניס אוירו לבית טמא נטמא, אבל שאר כלים עד שיכניס רוב הכלים משיכניס רובו נטמא מיד, בד"א בכלים שנכנסו חלוצין אבל אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע והוא לבוש בבגדיו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הרי האדם טמא מיד, ובגדיו טהורים עד שישהה שם כדי שיסב אדם ויאכל כשלש ביצים פת חטים בלפתן שנאמר והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית יכבס את בגדיו, וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מתטמאין עד שיאכל שם, אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל, ואחד השוכב או היושב או העומד אם שהה כדי לאכול שיעור אכילה האמורה נטמאו בגדיו. (רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה ו)

ה. כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כל שהן אפילו שמשום או חרדל מתטמא, שנאמר כל האוכל אשר יאכל כל שהוא, ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה, וכן האוכל אוכלין טמאים אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס. (רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק ד הלכה א)

ו. כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כל שהן אפילו שמשום או חרדל מתטמא, שנאמר כל האוכל אשר יאכל כל שהוא, ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה, וכן האוכל אוכלין טמאים אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס. (רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק ד הלכה א)

ז. כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר קמח בין מאחד מה' מינים בין מחמשתן כולם מצטרפין לשיעור, וכמה הוא שיעור העומר שני קבין פחות חומש, והקב ארבעה לוגין, והלוג ד' רביעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות הם רוחב גודל אצבעות של יד, נמצאת למד שהמדה שיש בה י' אצבעות על י' אצבעות ברום שלש אצבעות ותשע אצבע בקירוב הוא העומר, וכן מדה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מדת העומר, ושתי המדות כאחד הם עולים, וכמה מכילה מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום. (רמב"ם הלכות ביכורים פרק ו הלכה טו)

ח. אנשי החצר ששכחו ולא עירבו אין מוציאים מבתים לחצר ולא מחצר לבתים אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר בכל החצר ובכל הנחשב עם החצר, ואם היתה שם מרפסת או עליה ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן, אנשי המרפסת או אנשי העליה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן בכל המרפסת ובכל הנחשב עמה או בכל רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, ואנשי החצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה, וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה ושכחו ולא עירבו, זה מטלטל בכל העליה והנחשב עמה וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עמה. (רמב"ם הלכות עירובין פרק ד הלכה טו)

ט. זיזין היוצאין מן הכתלים, כל שהוא למטה מעשרה טפחים הרי זה נחשב מן החצר ובני החצר משתמשין בו, וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכין לעליה, אנשי עליה משתמשין בו והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחלת עשרה העליונים מן הזיזין היוצאין שם שניהן אסורין בו ואין משתמשין בהן בכלים שבבתים אלא אם כן עירבו. (רמב"ם הלכות עירובין פרק ד הלכה יז)