מסכת עירובין, פרק א, שיעור 3

הגמרא מביאה עתה דרך נוספת לתקן את פתח המבוי שהקורה שבו הונחה למעלה מעשרים אמה: הָיָה הפתח גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, והקורה על גביו, וּבָא לְמַעֲטוֹ על ידי הגבהת קרקעית המבוי, מְמַעֲטוֹ בְּהנחת קוֹרָה רְחָבָה טֶפַח בקרקע המבוי, וְדַיּוֹ – ודי לו בכך, ואינו צריך להניח קורה רחבה יותר, דְּקוֹרָה מִשּׁוּם הֵיכֶּר היא, שיהיה ניכר לאנשים שהמבוי הוא רשות חלוקה מרשות הרבים, ואין לטלטל מזה לזה, וְהֵיכֶּר שֶׁל מַטָּה כְּהֵיכֶּר שֶׁל מַעְלָה – ההיכר של הקורה המונחת למטה הוא כהיכר של הקורה המונחת למעלה, וּכְשֵׁם שֶׁלְּמַעְלָה דַּיָּהּ שתהיה ברוחב טֶפַח, כְּדִתְנַן – כמו ששנינו במשנה להלן 'דַּיָּהּ לְקוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח', כָּךְ הַקּוֹרָה שֶׁמְּמַעֵט בָּהּ לְמַטָּה דַּיָּהּ שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח [והרי מותר להשתמש תחת הקורה העליונה, ונמצא שהעומד במקום זה, על גבי הקורה התחתונה, יראה את העליונה, שהרי במקום עמידתו אין חלל עשרים אמה עד לגובה הקורה העליונה (משנה ברורה)].

וְאִם הָיָה גּוֹבְהוֹ של פתח המבוי מקרקע המבוי עד הקורה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וממילא אין לחלל זה שם 'פתח', חוֹקֵק בּוֹ – חופר בקרקעיתו של המבוי מפתחו כלפי פנים באורך אַרְבַּע אַמּוֹת [על פני כל רוחב המבוי (רא"ש)], בעומק שיש בו כְּדֵי לְהַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, שאם היה הגובה תשעה, חוקק בו עומק טפח אחד נוסף, ושיעור זה של ארבע אמות לאורך המבוי, הוא כְּשיטת אַבַּיֵּי, שזהו השיעור הקטן ביותר לאורך מבוי. וְאַף עַל גַב דְּפָלִיג עֲלֵיהּ – ואף שנחלק עליו רַב יוֹסֵף, דְּהוּא רַבֵּיהּ – שהוא רבו, וְאָמַר רב יוסף שחוֹקֵק בּוֹ אַרְבָּעָה טפחים עַל אַרְבָּעָה טפחים, כֵּיוָן דְּסוּגְּיָין כְּאַבַּיֵּי – כיון שמשמעות סוגיית הגמרא היא כדברי אביי, דְּאָמַר, מֶשֶׁךְ מָבוֹי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת – אורכו של מבוי שתיקנו חכמים להתירו בלחי וקורה הוא כאשר אורכו לכל הפחות ארבע אמות, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – הלכה כמותו, ולכן יש צורך שיהא החקק לכל הפחות בשיעור זה של ארבע אמות.

הגמרא מביאה מימרא נוספת בענין אורך המבוי: אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, מָבוֹי שהותר על ידי הנחת קורה, שֶׁנִּפְרַץ מִצִּידוֹ – שנשבר ונפתח כותל המבוי, וּפירצה זו לא היתה באמצעיתו, אלא כְלַפֵּי רֹאשׁוֹ – סמוך לפתח המבוי [שהוא מקום הנחת הקורה] באופן שנשאר מעט מהכותל סמוך לפתח, וכיון ש'פתח המבוי' הוא המקום שבו מסתיימים שני כותלי אורך המבוי, יש לדון באופן כזה שחלק גדול מהכותל נפרץ, האם עדיין נחשב סיומו כ'פתח', והקורה שעל גביו מועילה לטלטל בו. אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ – אמרו בני הישיבה משמם דְּרַב אַמִּי וְרַב אַסִּי, שיש חילוק בדבר, אִם יֵשׁ שָׁם – אם נשאר בחלק הכותל הסמוך לפתח פַּס שלם בנוי באורך אַרְבָּעָה טפחים, הרי די בכך כדי להחשיב זאת כמקום סיום המבוי, וממילא יש למקום זה שם 'פתח', והקורה שעל גביו מועילה להתיר את הטלטול בו, והרי הוא מַתִּיר את הפִּרְצָה שנפרצה מצדו אפילו אם רוחבה הוא עַד עֶשֶׂר אמות, ופירצה זו נחשבת כ'פתח' נוסף, ואין המבוי נאסר כשיש לו כמה פתחים, כל זמן שיש קורה בפתחו הפתוח לרשות הרבים. וְאִם לַאו – אם אין בפס החומה שנשאר סמוך לקורה אפילו ארבעה טפחים, אם אורך הפירצה פָּחוֹת מִשְּׁלוֹשָׁה, מַתִּיר, כיון שפירצה כזו נחשבת כסתומה מדין לבוד, אבל אם הפירצה רחבה שְׁלוֹשָׁה, כיון שאין פס ארבעה, אֵינוֹ מַתִּיר, כיון שאין ממנה ולפנים שיעור ארבעה טפחים של כותל בנוי. ואף על פי שפסקנו הלכה כאביי, שאורך מבוי הוא ארבע אמות [ולכן צריך לחקוק בקרקע המבוי אורך של ארבע אמות כדי להכשיר את הקורה], פירשה הגמרא שדברי אביי נאמרו דוקא כשבא לתקן את המבוי בתחילה, אבל לאחר שכבר היה המבוי מתוקן כראוי, אלא שנפרץ אחר כך, די שישארו ארבעה טפחים שלמים בכתלי המבוי הסמוכים לקורה כדי להחשיב זאת ככותל מבוי, וניתר בקורה שבפתח.