מסכת עירובין, פרק א, שיעור 6
כפי שהתבאר, 'מבוי מפולש', הפתוח משני צדדיו לרשות הרבים או לכרמלית, אינו ניתר בלחי וקורה, ו'מבוי שאינו מפולש', אלא הוא סגור משלשת צדדיו ניתן להתיר את הטלטול בו על ידי העמדת לחי וקורה. הגמרא מביאה מחלוקת בענין מבוי שפתחיו אינם עומדים בקו ישר: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, מָבוֹי עָקֹם – מבוי העשוי כצורת האות רי"ש, והרי הוא פתוח משני צדדיו לרשות הרבים, אך שני פתחיו אינם מכוונים בקו ישר זה כנגד זה, ונמצא שהנכנס בפתח אחד רואה מולו את כתלי הבתים, רַב אָמַר, תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָשׁ – דינו כמבוי מפולש שאסור לטלטל בו, ואין לחי או קורה מועילים להתירו, כיון שסוף סוף המבוי עצמו פתוח משני צדדיו, אלא יש צורך בצורת הפתח בראשו האחד, ובלחי או קורה בראשו השני [ויש אומרים שמבוי זה נחשב כשני מבואות מפולשים, שכל אחד מהם פתוח לרשות הרבים מצד אחד ולמבוי השני בצדו השני, וצריך לכל אחד מהם צורת הפתח בראשו האחד ולחי או קורה בראשו השני, אלא שיכול לעשות צורת הפתח באותה קרן זוית שבה נפגשים שני המבואות, ובנוסף לכך לחי לכל מבוי בפתחו הפתוח לרשות הרבים (רש"י). וּשְׁמוּאֵל אָמַר, תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם – דינו כמבוי שאינו מפולש, שהרי הבתים שכנגד הפתח נחשבים ככותל המבוי, ואף שהוא נמשך מן הצד, הרי זה כשתי מבואות סתומים, וְנִתָּר בְּ'לֶחִי' אוֹ 'קוֹרָה' בכל אחד מראשיו הפתוחים לרשות הרבים ככל מבוי שאינו מפולש [ולהלן יפסוק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו].
הגמרא מביאה ברייתא, בה יבואר כיצד ניתן להתיר את הטלטול אף ב'מבוי מפולש', ששני פתחיו פונים לרשות הרבים: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כֵּיצַד מְעָרְבִין מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָשִׁין [-הפתוחים בשני ראשיהן] לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן – בפתחו האחד עושה צורת פתח, והיינו שני קנים משני צידי הפתח, וקנה על גבם, וצורה זו נחשבת כאילו יש שם מחיצה ממש, והרי זה כמבוי שאינו מפולש, וּמניח לֶחִי אוֹ קוֹרָה מִכָּאן – מצדו השני של המבוי, כדין כל מבוי שאינו מפולש, הניתר בלחי וקורה. מביאה הברייתא שיטה נוספת: חֲנַנְיָה אוֹמֵר, נחלקו בדבר בית שמאי ובית הלל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הבא להתיר מבוי מפולש, עוֹשֶׂה דֶּלֶת מִכָּאן וְדֶלֶת מִכָּאן, בשני ראשי המבוי ואין די בצורת הפתח ולחי או קורה, וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנַס, נוֹעֵל – סוגר את הדלת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה דֶּלֶת מִכָּאן – בצד האחד של המבוי, ואין די בצורת הפתח, וְעושה לֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן – מצדו השני של המבוי.
עתה דנה הגמרא כיצד פוסקים את ההלכה: אִיתְּמַר, רַב אָמַר, הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, שדי בצורת הפתח מצד אחד, ולחי או קורה מצד שני. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל, שיש צורך בדלת מצד אחד, ובלחי או קורה מהצד האחר.
פוסק הרי"ף את ההלכה בשתי המחלוקות הללו: וַהֲלָכָה כְּרַב בְּתַרְוַיְיהוּ – בשתי המחלוקות, בְּמָבוֹי עָקֹם הלכה כמותו, דְּאָמַר, תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָשׁ. וּבִמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָשִׁין גם כן הלכה כמותו, דְּקָסָבַר הִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא, שדי בצורת הפתח מכאן, ולחי או קורה מכאן. והטעם לכך שפוסקים כמותו, דְּקַיְימָא לָן – לפי שמקובל בידינו כלל זה, הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסוּרֵי – ההלכה כרב במחלוקות שנחלק עם שמואל בענינים השייכים לאיסורים [למעט מחלוקות בעניני ממון, שבהם ההלכה כשמואל].
מוסיפה הגמרא ואומרת: וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה נאמר במְבוֹאוֹת הַמְפוּלָשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הוּא דְּסַגִּי לְהוּ – רק בהם די בצוּרַת פֶּתַח מִכָּאן וְלֶחִי אוֹ קוֹרָה מִכָּאן, וכשיטת רב, שהלכה כמותו, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גּוּפָה, לֹא מִיעָרְבָא – אין עירוב מועיל לה אֶלָּא בְּאופן שיש דְלָתוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן – בשני פתחיה, וְהוּא – ובתנאי דְּדלתות אלו נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה. דְּכך אָמַר רַבָּהּ בַּר בַּר חַנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יְרוּשָׁלַיִם, אִלְמָלֵא – אם לא שהיו דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה, היו חַיָּבִין עָלֶיהָ [-על הטלטול בתוכה] מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים.
מקשה הגמרא, וְהָא הַהוּא מָבוֹי עָקֹם דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְעָא – והרי מעשה היה באותו מבוי עקום שבעיר נהרדעא, וְרָמוּ עָלֵיהּ חוּמְרָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל – והטילו עליו גם את החומרא של רב, להחשיב מבוי עקום כמבוי מפולש, וגם את החומרא של שמואל שפסק כתנא קמא המצריך דלתות במבוי מפולש, וּמחמת כן אַצְרְכוּהָ דְּלָתוֹת – הצריכו להציב דלת בפתחו, הרי שיש להחמיר כשיטת שמואל. לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, מִשּׁוּם דִּנְהַרְדְעָא אַתְרֵהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה – הטעם שם הוא כיון שהעיר נהרדעא היא מקומו של שמואל, ובמקומו פסקו הלכה כדבריו, אבל בשאר מקומות פוסקים הלכה כרב, שאין מבוי מפולש צריך דלתות, אלא צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן.
(ספר יוחסין)
